רב יוסף: הבדלים בין גרסאות בדף

בסיום [[מסכת סוטה]]{{הערת שוליים|1=[[סוטה]] כו, א.}} שנינו: "משמת [[רבי יהודה הנשיא|רבי]] בטלה [[ענוה]] ויראת [[חטא]]. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא{{הערת שוליים|שאני ענוותן – פרש"י.}}, אמר ליה רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".

מקשה [[הרבי]]: רב יוסף הוא [[אמורא]], ואיך יכול לחלוק על ה[[תנא]] ולומר לו: "לא תיתני ענוה", "לא תיתני יראת חטא"? עוד מקשה הרבי, שהמאמר "לא תיתני ענוה דאיכא '''אנא'''", ובלשון [[רש"י]] "שאני ענוותן" – הוא לכאורה היפך הענוה?

מסביר הרבי, כי בענין ה[[ענווה]] מבואר, שהעניו יודע מעלת עצמו, ויודע שהמעלות הללו הם חשובים ביותר, אבל להיותו מכיר את האמת אינם חושבם למעלה ומדריגה שלו, שמכיר את האמת דכל ענין הטוב שיש לו אינו מצד עצמו כי אם מה שבא בירושה מ[[אבות|אבותינו]] כו', ולא עוד אלא שעושה חשבון בנפשו שאילו היו אלו הכוחות אצל אחר אפשר היה מגלה את הכוחות יותר.{{הערת שוליים|סד"ה וירא העם – קונטרס חג השבועות שנה זו (ספר המאמרים תש"י ע' 236).}}.

זה הוא גם הביאור כאן, רב יוסף בודאי ידע גודל מעלתו ב[[לימוד התורה]] – כאמרו "אי לאו האי יומא דקא גרים (שלמדתי תורה ונתרוממתי) כמה יוסף איכא בשוקא"{{הערת שוליים|1=[[פסחים]] סח, ב ובפרש"י.}} – עד שנקרא בשם "סיני"{{הערת שוליים|1=[[מסכת ברכות]] והוריות בסופן.}}, ע"ש ש"משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני"{{הערת שוליים|1=פ[[רש"י]] [[הוריות]] שם.}}, ולמרות זאת לא החזיק טובה לעצמו, בידעו שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה, ובלשונו: "אי לאו האי יומא דקא גרים". ולכן היה יכול לומר "אני ענוותן" – כיון שמדת הענוה אינה בסתירה כלל לידיעת מעלת עצמו, כולל גם מעלת הענוה עצמה.

לכן גם אמר רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה, מצד ענוותנותו של רב יוסף שהכיר שכל מעלותיו ניתנו לו במתנה מלמעלה – ייחס אותן לא לעצמו, אלא לרבי. ובאמרו לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא", לא התכוין לחלוק על דברי התנא שאמר משמת רבי בטלה ענוה, כי הרי ללא רבי אין עוד מעלת הענוה, כי אם התכווין לומר שהעובדה שהוא ענוותן מוכיחה ש[[רבי יהודה הנשיא|רבי]] לא מת.

ענוה אמיתית – ידיעת מעלת עצמו, מחד גיסא, ותכלית הביטול בידעו שמעלותיו אינם מצד עצמו, לאידך גיסא – אפשרית רק על ידי רבי.