רבי יהודה הנשיא: הבדלים בין גרסאות בדף

הרבי מקשה מהי השאלה "איזו היא דרך ישרה" — הרי מובן בפשטות ש"דרך ישרה" היא הכתוב בתורה, ב[[משנה]] — וה[[שולחן ערוך]], ומקרא מלא דבר הכתוב "כי ישרים דרכי ה'", "פקודי ה' ישרים גו'". ביותר תמוה: הלשון במשנה הוא "איזו היא דרך ישרה '''שיבור לו האדם'''", ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר{{הערת שוליים|"שיבור" מלשון "שיברור".}} ויחליט בשכלו מהי ה"דרך ישרה"?! הרי לזה ניתנה התורה!.  

הרבי מוסיף ומקשה על המענה — "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", - "שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו": איך זה שייך שההחלטה "איזו היא דרך ישרה" תהיה תלויה מה שהאדם מרגיש שהיא "תפארת" ו"נוח" לו ולאחרים?! ובפרט שהלשון{{הערת שוליים|המדוייק.}} במשנה הוא "כל שהיא תפארת לעושיה", היינו, כל דבר ש"נוח לו כו'" — זוהי "דרך ישרה"!{{הערת שוליים|הרבי מעיר, כי ניתן היה לתרץ לכאורה, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן [[מסכת אבות]] ד"האי מאן דבעי למהוי [[חסיד]]א לקיים כו' מילי דאבות" שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, "שיבור לו האדם", ועל זה באה ה"עצה טובה" שהדרך הישרה שיבחר תהיה "כל שהיא תפארת לעושיה כו'", כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל' דעות ובשמונה פרקים לה[[רמב"ם]], ש"הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", "המעלות הממוצעות", שזהו "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל"דרך ישרה" בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו"יצר לב האדם רע מנעוריו", ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה"דרך ישרה"?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו' לא "יתעה" (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה"דרך ישרה" היכן ללכת, ניתנה לו התורה איך אפשר לומר "שיבור לו האדם" — "האדם", לאו דוקא [[צדיק]] או על כל פנים אדם כשר, אלא "האדם" סתם, הכולל בפשטות כל אדם?.}}

מסביר הרבי, הכונה ב"איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", היא ששלימות העבודה היא, שקיום המצוות שהם ה"דרך '''ישרה'''", "פקודי ה' '''ישרים''' גו'", יהיה באופן "שיבור לו האדם", שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה"דרך ישרה שיבור לו האדם" היא "כל שהיא תפארת לעושיה", שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שיראה איך ש[[תורה]] ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — "תפארת לעושיה". וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם "ותפארת לו מן האדם" — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ו[[מצוות]] הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות.  

מוסיף הרבי, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא "[[משה]] קבל תורה מ[[הר סיני|סיני]] ומסרה כו'" — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני, מהקב"ה, — בדוגמת "ויען כל העם" בפעם הראשונה "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה", לקיים ולעשות ציוויי הקב"ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת ה', ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) "שיבור לו האדם", שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בני ישראל בפעם השניה "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"{{הערת שוליים|לערך מורחב בנושא, מתוך שיחה זו: '''[[נעשה ונשמע]]'''}}.  

ויש לבאר הלשון "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" בעומק יותר, שב"יבור לו האדם" גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים, וה"דרך ישרה" היא "כל שהיא תפארת כו'". בכדי לנצח את ה[[נפש הבהמית]] וה[[יצר הרע|יצר]] שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב"ה, ולפעול שתורה ומצוות יהיו באופן "שיבור לו האדם" — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה עם היצר הרע וה[[חושך]] שהוא רוצה להביא, על ידי [[תענית|תעניות]] ו[[ייסורים|סיגופים]], שמענה את ה[[גוף]] והנפש הבהמית, עד שמחליש את ה[[רצון]] וה[[תאווה]] שלהם ל[[תענוג]]י [[עולם הזה]], ועד ששובר אותם. וזה מביא סוף סוף לשינוי וזיכוך בגוף ונפש הבהמית, שגם מצד הנפש הבהמית יהיה "שיבור לו האדם" — באופן אמיתי, שירצה לקיים תורה ומצוות. דרך זו, היא גם דרך על פי תורה, שתביא סוף סוף לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו "דרך ישרה" מצד "אשר עשה האלקים את האדם ישר" — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן [[בית המקדש]], ובלשון הרמב"ם — שימי התעניות{{הערת שוליים|ש'''כל''' ישראל מתענים בהם.}} הם "מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי הת[[שובה]] כו'" על החטאים שגרמו לחורבן, ועל דרך זה בנוגע לתענית פרטי, הרי זה "בזמן שתבוא צרה" הבאה "בגלל [[עבירה|מעשיהם הרעים]] כו'", שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו בשלימות — "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות ה[[משיח]] ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה..

וכידוע שעל פי עבודה הרגילה ההנהגה "שלא יאכל בשר ולא ישתה [[יין]] ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'" היא כפסק דין הרמב"ם, "דרך רעה ואסור לילך בה" וה"הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כו', לא דייך מה שאסרה תורה כו'". והדרך השניה, ה"דרך ישרה" היא — שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתורה ומצוות, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונפש הבהמית, אלא שמסביר להם את הטוב כו' שבתורה ומצוות '''לעצמם''' - "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" -, ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתורה ומצוות, [[סעודה|אכילה ושתיה]] לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא "נדחה" החושך והרע דנפש הבהמית, ועד שנתברר.  

זוהי ה"דרך ישרה" — כמודגש במיוחד על פי שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב"ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבוי תעניות, אלא דוקא "עזוב תעזוב עמו", וחסידות חב"ד מסבירה היוקר וההכרח דתורה ומצוות באופן ד"יתפרנסון מיניה", עד שגם הנפש הבהמית יוכל להבין{{הערת שוליים|1=[[התוועדויות]] [[תשמ"ח]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16015&hilite=4f900e77-8bc0-4cbe-84a3-3520edcd19be&st=%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94+%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%90&pgnum=232 ח"ג].}}..