טוביה פרידמן: הבדלים בין גרסאות בדף

בשנת תש”ל הגיע טוביה פרידמן לניו-יורק במסגרת עבודתו. “מאחר וכמה פעמים ביקרתי בניו-יורק, ולעתים עברתי ליד ביתו של [[הרבי מליובאוויטש]] בברוקלין, רציתי להיפגש עם אישיות דגולה זו כדי ולקבל ממנו עצה וברכה בכל הנוגע לחיי המשפחה והעבודה - האם להמשיך בעבודתי זו?  

היה לו ידיד טוב בפריז ושמו [[ר’ יצחק שניאורסון]]. הוא היה קרוב לגיל 80, והיה עשיר גדול. הוא היה קרוב משפחה של הרבי. בכל פעם שנזדמנתי ל[[פריז]], הייתי אורחו ב[[שבת]].  

כתבתי לר’ יצחק כי אני בניו-יורק ואני מבקש שידאג שאוכל להפגש עם ה[[רבי]]. לא ארכו הימים, וקיבל שיחת טלפון ממזכירו של ה[[רבי]] שקבע לו פגישה בשעה אחת אחר חצות. הוא ציין כי הרבי מקבל אורחים רק בשעות מאוחרות. נקבעה לו פגישה בת חצי שעה.  

עוד בטרם הספקתי להוציא הגה מפי, והרבי פתח בשיחה. הוא אמר לי כי הוא שמע אודותיי בשעתו מפי יצחק שניאורסון, ובמשך השנים הוא גם עקב אחר פעילותי ברדיפת נאצים. הוא ציין כי ידוע לו הכל אודות חלקי בתפיסת אייכמן ושאר פושעי מלחמה גרמניים ואוסטריים.  

ה[[רבי]] הקשיב לכל מסכת הלבטים, ולבסוף ענה לי (תוכן הדברים): אמנם כתוב בתורה ש[[הקב”ה]] ציוה ל[[אברהם]] לעשות כל מה שתגיד לו שרה אשתו; אולם במה דברים אמורים? בדברים ש[[בין אדם לחבירו]], אך לא כן בדברים ש[[בין אדם למקום]], שכן מצאנו באדם הראשון שגורש מ[[גן עדן]] דווקא משום ששמע לקולה של חוה אשתו ואכל מפרי [[עץ הדעת]].. והרי המצווה היא לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לנו [[עמלק]]; זו [[מצווה]] גדולה מן ה[[תורה]], זהו חוב של כל אדם ב[[ישראל]]. זכות גדולה היא בידך שאתה מוציא את ידי הרבים בעבודתך המסורה. שליחות גדולה היא זאת שהוטלה עליך, ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. אם אתה לא תעשה את העבודה הזאת, איש אחר לא יעשה זאת.  

נתתי לרבי עותק של האלבום בעברית, והוא עלעל בו דקות אחדות, ואחר אמר לי: “ביקרתי בפריז אצל ר’ יצחק שניאורסון וראיתי את הדוקומנטציה שלו, ואת כל המסמכים שברשותו. עליך לדעת כי לאנשים אין סבלנות לקרוא ספר על החורבן שהמיטה השואה. לכן כדאי להוציא אלבום כזה, כדי שאנשים יסתכלו בתמונות שיש בו. תמונה מעוררת רושם חזק יותר מאשר ביטוי של טקסט הכתוב בספר; בתמונה מביטים ובשורות מתחתיה ומבינים את הענין. אני סבור שבברוקלין ידפיסו לך אלבום כזה. סבורני שתצליח במשימה זו, והשם יתברך יסייע לך”.  

במשך כל הזמן נשמע צלצול הפעמון כמה פעמים, להודיע לי כי כבר עברתי את מכסת הזמן שהוקצתה לי, וכי אנשים אחרים המבקשים את פני הרבי ממתינים בקוצר רוח לתורם. הרבי ליווה אותי אל דלת היציאה ובירך אותי לשלום.