משתמש:שלום/עירוב חצרות: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
שורה 13: שורה 13:
הרבי הסביר את הפסק בכך ש"עירוב חצירות" ענינו שהחצר כולה נעשית רשות אחת, והיינו על ידי זה שלוקחים פת או איזה ענין של מזון שבו משתתפים כל דיירי החצר, ומניחים בדירתו של אחד מהם, וכיון ש"דירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו", נעשה מקום זה רשות משותפת של כל דיירי החצר. ובכן במה דברים אמורים שיש צורך בכך - בשבתות של כל השנה, שכל אחד אוכל בדירתו, ולא בדירת חבירו, ולכן, כדי שיוכלו לטלטל בחצר, צריך להוסיף ענין בפני עצמו , שתהי' גם פת ואכילה משותפת לכל דיירי החצר; אבל ב[[חג הסוכות]], שממילא אוכלים כולם בסוכה שבחצר, ודעתו של אדם היא במקום שאוכל סעודתו - אין צורך בעירוב בפני עצמו, כיון שסעודת כל דיירי החצר היא באותו מקום ובאותו ענין<REF> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25066&hilite=c79d1412-8e2d-42f4-afa7-b3108ec817a9&st=%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9F&pgnum=241 תורת מנחם חל"ד תשכ"ב ח"ג עמ' 214 (241)] ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14932&st=&pgnum=119&hilite= לקוטי שיחות ח"ט עמ' 91 (עמ' 119)]</REF>.
הרבי הסביר את הפסק בכך ש"עירוב חצירות" ענינו שהחצר כולה נעשית רשות אחת, והיינו על ידי זה שלוקחים פת או איזה ענין של מזון שבו משתתפים כל דיירי החצר, ומניחים בדירתו של אחד מהם, וכיון ש"דירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו", נעשה מקום זה רשות משותפת של כל דיירי החצר. ובכן במה דברים אמורים שיש צורך בכך - בשבתות של כל השנה, שכל אחד אוכל בדירתו, ולא בדירת חבירו, ולכן, כדי שיוכלו לטלטל בחצר, צריך להוסיף ענין בפני עצמו , שתהי' גם פת ואכילה משותפת לכל דיירי החצר; אבל ב[[חג הסוכות]], שממילא אוכלים כולם בסוכה שבחצר, ודעתו של אדם היא במקום שאוכל סעודתו - אין צורך בעירוב בפני עצמו, כיון שסעודת כל דיירי החצר היא באותו מקום ובאותו ענין<REF> [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25066&hilite=c79d1412-8e2d-42f4-afa7-b3108ec817a9&st=%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9F&pgnum=241 תורת מנחם חל"ד תשכ"ב ח"ג עמ' 214 (241)] ו[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14932&st=&pgnum=119&hilite= לקוטי שיחות ח"ט עמ' 91 (עמ' 119)]</REF>.
==בתורת הקבלה והחסידות==
==בתורת הקבלה והחסידות==
ענין ערובי חצירות בשבת, פירש האריז"ל שעירוב הוא צירוף ע"ב רי"ו, שהם [[חסד]] ו[[גבורה]].  חסד הוא בחינת [[אהבה]], וגבורה בחינת [[יראה]], ול[[עבודת השם]] צריך אדם לערוב בו [[מדות]] אלה, וכמו שהיה ב[[בריאת העולם]], כמו שכתוב במדרש {{ציטוטון|בראשית ברא אלהים -, בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין שנ' ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים}}.  
ענין ערובי חצירות בשבת, פירש האריז"ל שעירוב הוא צירוף ע"ב רי"ו, שהם [[חסד]] ו[[גבורה]].  חסד הוא בחינת [[אהבה]], וגבורה בחינת [[יראה]], ול[[עבודת השם]] צריך אדם לערוב בו [[מדות]] אלה, וכמו שהיה ב[[בריאת העולם]], כמו שכתוב במדרש {{ציטוטון|בראשית ברא אלהים -, בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים}}.  


[[הבעל שם טוב]] אמר כי פירוש העניין הוא על פי מה שכתב בפרי עץ חיים בשם ה' גדליה בשם הארי"זל, שבתחלה היה בחינת יראה בספירות, על כן לא רצה העילה (המשפיע) לרדת ממדריגתו להשפיע להעלול (המושפע) שלא תתפגם קדושתו, וכן לא רצה העלול התחתון לעלות לעליון שלא יתבטל ממציאותו. וזהו בחינת עלה במחשבה לברוא במדת הדין, היינו במדת יראה, ואחר התיקון היה שנבראו במדת אהבה, שהעילה תרד ותשפיע והעלול יעלה ויקבל.
[[הבעל שם טוב]] אמר כי פירוש העניין הוא על פי מה שכתב בפרי עץ חיים בשם ה' גדליה בשם הארי"זל, שבתחלה היה בחינת יראה בספירות, על כן לא רצה העילה (המשפיע) לרדת ממדריגתו להשפיע להעלול (המושפע) שלא תתפגם קדושתו, וכן לא רצה העלול התחתון לעלות לעליון שלא יתבטל ממציאותו. וזהו בחינת עלה במחשבה לברוא במדת הדין, היינו במדת יראה, ואחר התיקון היה שנבראו במדת אהבה, שהעילה תרד ותשפיע, והעלול יעלה ויקבל.


זהו גם ההסבר למה שכתוב {{ציטוטון|ביום עשות}} (רומז על אהבה ויראה) {{ציטוטון|ה' אלהים ארץ ושמים}}, שיתף מדת הרחמים, דהיינו בחי' אהבה, והקדימו למדת הדין שהוא בחינת יראה, כי יחד עם מידת האהבה נצרכת גם בחינת יראה שלא יעלה העלול למעלה ממדריגתו, וכן שלא לרדת העליון למטה יותר מהראוי, והם על ידי שם מ"ב ושם ע"ב, שלא יעלה ולא ירד כל אחד חוץ מתחומו, אלא רק עד תחום הראוי לו. מסיבה זו, מסביר הבעש"ט, {{ציטוטון|קורה של מבוי שהיא למעלה מכ' אמה ימעט}}, וכן מ{{ציטוטון|למטה מעשרה טפחים}} אין הקורה כשרה,  כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא יעלה העלול (הקורה) למעלה ממדריגתו, והקורה או לחיין שאמרו גבהן לא פחות מי' טפחים,  כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא ירד העילה (הקורה) למטה ממדריגתו, וכן לפירוש הנ"ל שנצרכת בחינת האהבה שהעילה תרד והעלול יעלה אמרינן {{ציטוטון|פי תקרה יורד וסותם}}, ו{{ציטוטון|גוד אסיק מחיצתא}}.
זהו גם ההסבר למה שכתוב {{ציטוטון|ביום עשות}} (רומז על אהבה ויראה) {{ציטוטון|ה' אלהים ארץ ושמים}}, שיתף מדת הרחמים, דהיינו בחי' אהבה, והקדימו למדת הדין שהוא בחינת יראה, כי יחד עם מידת האהבה נצרכת גם בחינת יראה שלא יעלה העלול למעלה ממדריגתו, וכן שלא לרדת העליון למטה יותר מהראוי, והם על ידי שם מ"ב ושם ע"ב, שלא יעלה ולא ירד כל אחד חוץ מתחומו, אלא רק עד תחום הראוי לו. מסיבה זו, מסביר הבעש"ט, {{ציטוטון|קורה של מבוי שהיא למעלה מכ' אמה ימעט}}, וכן מ{{ציטוטון|למטה מעשרה טפחים}} אין הקורה כשרה,  כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא יעלה העלול (הקורה) למעלה ממדריגתו, והקורה או לחיין שאמרו גבהן לא פחות מי' טפחים,  כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא ירד העילה (הקורה) למטה ממדריגתו, וכן לפירוש הנ"ל שנצרכת בחינת האהבה שהעילה תרד והעלול יעלה אמרינן {{ציטוטון|פי תקרה יורד וסותם}}, ו{{ציטוטון|גוד אסיק מחיצתא}}.


וזהו ענין העירוב, שודם שעירבו ונשתתפו צריך להיות בחינת יראה לחוד, שהיא - שלא להכניס מהמבוי לחצירות ומהחצירות לבתים, שמכיון דהחצירות והמבוי הם רשות לכל החבירים צריכים אנו לחשבו כרשות הרבים, וחלקו של כל יחיד לעצמו שהוא ביתו הוא בלבד רשות היחיד (המרמז על הקב"ה יחידו של עולם), על כן נצרכת בחינת יראה מלהכניס מהמבוי ומהחצירות לבתים, שהרי זה כמערב חול בקדש, ושלא להוציא מהבתים לחצרות ולמבוי שהרי זה כמוציא קדש לחול, דשמא יטעה ויוציא גם לרשות הרבים גמורה. אבל אם ערבו ונשתתפו, שהרמז הוא כלומר "שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו", וכמו שאנחנו שוים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוין בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו, והרי כולנו רשות אחד, ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרהשות היחיד לרשות הרבים גמורה. וגם ברמז עירוב הוא ע"ב רי"ו, בחינת אהבה משותף לבחינת יראה, אזי מותר להכניס מהמבוי לחצירות ולבתים, ומהבתים לחצר ולמבוי, אבל בחינת היראה צריכה להיות שלא להוציא לחוץ מהמבוי לרשות הרבים גמורה{{הערה|כתר שם טוב חלק שני שמט-ב}}.
וזהו ענין העירוב, שלפני שעירבו ונשתתפו צריך להיות בחינת יראה לבדה, והיא - שלא להכניס מהמבוי לחצירות ומהחצירות לבתים, שמכיון דהחצירות והמבוי הם רשות לכל החבירים צריכים אנו לחשבו כרשות הרבים, וחלקו של כל יחיד לעצמו שהוא ביתו הוא בלבד רשות היחיד (המרמז על הקב"ה יחידו של עולם), על כן נצרכת בחינת יראה מלהכניס מהמבוי ומהחצירות לבתים, שהרי זה כמערב חול בקדש, ושלא להוציא מהבתים לחצרות ולמבוי שהרי זה כמוציא קדש לחול, דשמא יטעה ויוציא גם לרשות הרבים גמורה. אבל אם ערבו ונשתתפו, שהרמז הוא כלומר "שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו", וכמו שאנחנו שוים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוין בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו, והרי כולנו רשות אחד, ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה. וגם ברמז עירוב הוא ע"ב רי"ו, בחינת אהבה משותף לבחינת יראה, אזי מותר להכניס מהמבוי לחצירות ולבתים, ומהבתים לחצר ולמבוי, אבל בחינת היראה צריכה להיות שלא להוציא לחוץ מהמבוי לרשות הרבים גמורה{{הערה|כתר שם טוב חלק שני שמט-ב}}.
{{הערות שוליים}}
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]]
39,916

עריכות