טיט הנידוק

טיט הנידוק (או הנירוק - בלשון הירושלמי) הוא תערובת צלולה של לכלוך, המכילה בין השאר עפר ומים אודותיה דנים בתלמוד אם ניתן לצרפה לשיעור ארבעים סאה של מקווה (בשונה מטיט שאינו נידוק שהיא כעין שכבה סמיכה של עיסה ששקעה בתחתית מקווה מים). משמעות המילה נדוק או נרוק אחת - "דק, שראוי להריקו מכלי אל כלי".

הטיט הנירוק משמש במשניות ובשני התלמודים כדוגמה לדבר שלמרות שאינו אמור להיות חלק מהמקווה, מכיוון שאינו מים במלא מובן המילה, ניתן לצרפו לשיעור מקווה אך לא ניתן להתייחס אליו בעצמו כחלק מרכזי במקווה ולטבול בו.

בברייתא

במסכת מקוואות נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אודות מקווה שיש בו טיט, ובאים לידי הסכמה בסוג מסויים של טיט, שלפי פירוש התוספות הכוונה היא לטיט הנידוק:

"מקוה שיש בו מ' סאה וטיט... אם היו המים מצד אחד, מודה רבי יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. באיזה טיט אמרו? בטיט שהקנה יורד מאיליו בתוכו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד. אבא אליעזר [בן דילאי] אומר מקום שהשקולת יורדת. רבי אליעזר אומר היורד בפי חבית. רבי שמעון אומר היורד בשפופרת הנוד רבי אליעזר ברבי צדוק אומר הנמדד בלוג".

בגמרא

במסכת זבחים מתייחסת הגמרא לכשרותו של טיט הנידוק לגבי מקווה, נטילת ידיים, ורחצת הכהנים ממימי הכיור, וקובעת כי יש לחלק בין שתי דרגות הסמיכות של הטיט: אם הטיט סמיך כל כך, עד שבעלי חיים (כגון פרה - הדוגמה המובאת בגמרא) אינה שוחה ושותה מתוכו הוא פסול לכל שלושת העניינים הנזכרים. ואם הטיט אינו סמיך, אלא הוא מימי בדרגה שכאשר פרה רואה אותו היא אינה מהססת להרכין את ראשה ולשתות ממימיו, הוא נחשב כמים, וניתן לצרף אותו לשיעור ארבעים סאה של מקווה, או לשיעור רביעית של נטילת ידיים, וכן לשיעור המים שאמור להיות בכיור - כדי נטילת ארבעה כהנים.

במסכת סוכה משווה הגמרא בין אויר שהוא פחות משלושה טפחים וכשר בסוכה מדין לבוד לדין טיט הנירוק בכך שלמרות שניתן לצרפם לשיעור הכשרות (ארבעים סאה של מקווה ושבעה טפחים של סוכה בהתאמה), אסור להשתמש בהם עצמם, וכשם שאסור לטבול בטיט הנירוק עצמו כך אסור לישון מתחת לאויר שבין קורות הסוכה.

בהלכה הפסוקה

אדמו"ר הצמח צדק דן בענין מקווה שיש חור בקיר המפריד בינו לבין בור מקווה אחר שלצידו, באופן שלאחר מספר שעות חלק גדול ממימי המקווה עתידים לצאת ממנו ולהכנס למקווה השניה, האם יש להחשיב את כל המים שעתידים לצאת כ"זוחלין", והוא קובע כי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים; לפי רבינו שמשון - המקווה יהיה פסול כיון שהטבילה היא גם במים הפסולים שעתידים לצאת, ולפי הרא"ש כל עוד המים לא יצאו ממנו - הם כשרים.

את שיטת הרא"ש הוא מסביר בכך שיש לדמות את המים הזוחלין לטיט הנירוק, שממנו לומדים שלמרות שהטיט הנירוק אינו נחשב למים באופן גמור לכשעצמו, הרי שאפשר לצרפו למקווה. אם כן אפשר לצרף את המים הזוחלין שבמקווה, למרות שהם פסולים לכשעצמם, מכיון שעתידים לצאת ממנו.

אבל אם רוב מימי המקווה עתידים לצאת ממנו, בצורה כזאת המקווה פסול. ולכן הוא ממליץ לעשות חור בגודל "כשפופרת הנוד" (שיש בו מקום לשתי אצבעות מכל כיוון של החור) שיגרום לכך ששני המקוואות יחשבו כאחד, וממילא הזחילה בין אחד לשני לא יחשב כ"זוחלין".