יחודא תתאה
יחודא תתאה (=יחוד תחתון) הוא: בשונה מיחודא עילאה, שכוונתו היא שאין עולם, והעולם בטל לגמרי, יחודא תתאה הוא: יש עולם, אך הוא מלא כולו ב-קב"ה עצמו. הכול הוא אלוקות.
פירושו
יחודא תתאה הוא: אכן הקדוש ברוך הוא הינו מעל המקום והזמן - ועם זאת הרי הוא ממלא את כל העולם. כלומר: מהותו ועצמותו - שהוא אין סוף - ממלא את כל הארץ בזמן ובמקום, בשמים והארץ ובצדדים. ואף בארץ מתחת: הכל מלא מאור אין סוף השווה ממש! אמנם, שוב אין הברואים חשים זאת, משום שמידת המלכות - המצומצמת - מסתירה מעיניהם את אור אין סוף, לבל יתבטלו ממציאותם. אך למעשה האור אין סוף של הקב"ה ממלא את כל העולם ממש. זהו יחודא תתאה: יש עולם, אך הוא מלא כולו ב-קב"ה עצמו. הכול הוא אלוקות.
זהו הנאמר "אני הויה לא שניתי" אין שום שינוי ב-ה'- כי הכל בטל אצלו במציאות. שהרי נבראים מתהווים על ידו ובטלים אליו - לכן בידיעת עצמו יודע את הנבראים. והוא - מהותו ועצמותו ודעתו - הכל אחד. כך שגם עתה - לאחר בריאת העולם - ישנו אך ורק ה'!
והנה הברואים יודעים כל דבר בידיעה שחוץ מהם. משום כך אין הם מסוגלים להשיג את ידיעתו של הקב"ה. כי אכן - כשם שאי אפשר להשיג את מהותו ועצמותו - כך אי אפשר להשיג את דעתו. (שהוא ודעתו - אחד).
יחודא תתאה הוא כינוי לייחוד של זעיר אנפין ונוקבא.
בניגוד ליחודא עילאה שהוא יחוד תמידי הנצרך לקיום העולמות, יחודא תתאה הוא רק לפרקים.
במאמרים[1] מפרשים ש'מקום הארון' הוא קודש הקודשים, היינו, המקום בו מונח הארון (ולא מקום הארון עצמו, כדלעייל). לפירוש זה נשאר המקום נשאר בגדר מציאות, כפי שבפועל אכן היה אפשר להצביע היכן הצפון והיכן הדרום, ואפשר היה למדוד את רוחבו (20 אמה) - אלא שבמקום זה גופא התגלתה האלוקות.
עניין זה הוא דוגמה ל'יחודא תתאה', האור האלוקי מאיר ונמצא בעולם, אך אינו משנה את מציאותו. הארון נמצא כאן - אבל השפעתו מתעלמת בעולם, ו'מקומו' (קודש הקודשים) נשאר מוגדר בגדרי המקום והזמן.
יחוד ז"א ונוקבא
יחוד זה הינו החיבור הפנימי בין ספירת התפארת וספירת המלכות, כאשר הז"א משפיע מהיסוד למלכות השפעה פנימית. השפעה זו מהווה את תחילת תהליך ההולדה וההשפעה של המלכות. יחוד זה אמנם הוא יחוד נמוך, והינו בסוף הספירות, אך עם זאת, האור הנמשך ממנו הינו אור גבוה ביותר, הנמשך מכתר.
מבואר כי כיוון שעניינה של מלכות הוא דיבור, מיחוד זה נמשכת השפעה הדומה לדיבור, ותוצאות היחוד מרגישים נפרדים ממקורם (בדומה לדיבור שנמשך מהבל הלב אל חיצוניות האדם ונפרד ממנו). ולכן על ידי יחוד זה מקבלים העולמות התחתונים, הנקראים עלמין דאתגליא, בהם נדמה כאילו ישנה מציאות נפרדת מאלוקות ח"ו.
משמעותו בעבודה
יחודא תתאה יוצר את ביטול היש אצל הנברא.
כיוון שיחוד זה הוא המקור לעולמות, בדרגא זו העולמות תופסים מקום ואינם בטלים במציאות. עם זאת, הם חשים כי הבורא מהווה אותם, וכי אינם יכולים להתקיים באופן נפרד ח"ו. לכן, הם מבטלים את ישותם מול יש האמיתי, אך עדיין ישנו מקום וגדר לקיומם.
עם היות שיחודא עילאה הוא יחוד עליון יותר, אך הוא אינו נותן מקום לעולמות, ולכן לא ניתן לעבוד את ה' באופן פעיל בדרגא זו. בשל כך, מיד לאחר אמירת שמע ישראל, מגיע יחודא תתאה באמירת ברוך שם וכו'. זאת בכדי שיהודי יוכל לקיים את מצוות ה', כמציאות.
משמעותו בשמות
עניינו של הפסוק בשכמל"ו הוא יחודא תתאה. בשער היחוד והאמונה פרק ז' מבואר שיחודא תתאה הוא שילוב שם הוי' בשם אדנות ב"ה.
ראו גם
- ^ לדוגמה עטר"ת עמ' קמב.