התנוצצות הגאולה

עם בוקרו של האלף השישי, החל משנת ה'ת"ק, החלה חומת הגלות להיסדק, ואור הגאולה התחיל להתנוצץ מבין החרכים, עם ישראל זכה לגילוי הגדול של אור החסידות שנתגלה בשנת ה'תצ"ד (ששה שנים לפני חצות האלף) על ידי רבי ישראל בעל שם טוב, זה שגילה כי לכל יהודי יש בתוכו נשמה אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, ושבכל נברא בעולם נמצא הקב"ה, הבעל שם טוב חידש שכל מקרה בעולם הוא בהשגחה פרטית מאת ה' יתברך בכונה מיוחדת.

חידושים אלה הם הכנה לגאולה השלימה - גילוי ה' בעולם "וידע כל פעול כי אתה פעלתו".

בראש השנה שנת ה'תק"ז עשה הבעל שם טוב עליית נשמה להיכל המשיח ושאלו: אימתי קאתי מר? [= מתי יבוא האדון] ענה משיח צדקנו: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". הפצת המעיינות החסידות זוהי ההכנה האחרונה לגאולה האמיתית והשלימה, וכפי מנהג ישראל לטעום בערב שבת ממאכלי השבת, כך בימים הסמוכים לאלף השביעי ניתן לנו לטעום מגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד.

בשנת תקל"ב יסד אדמו"ר הזקן את חסידות חב"ד, המבארת בתורתה את שיטת החסידות בחכמה בינה ודעת, ועל ידה חודרת החסידות באדם ונקבעת במוחו ובלבו.

תורת החסידות מבארת בהרחבה את פנימיות התורה, רזיה וסודותיה, באופן שכל אחד יכול ללמוד אותם ולהבינם. גילוי תורת חסידות חב"ד היא מעין הגילוי שיהיה לעתיד לבוא, כשעסק כל העולם יהיה לדעת את ה', ואז "תורה חדשה מאיתי תצא" 13 , המשיח יגלה את כל סודות התורה, "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה", והעיקר - שאלקות תחדור בתוך מציאות העולם.

מדור לדור גדל האור והתעצם, אור הגאולה הלך וזרח יותר ויותר, בכל דור התגלה שלב נוסף בפנימיות התורה והמצוות, העולם נעשה ממולא וחדור יותר ויותר באמת האלוקית.