משתה ושמחה (פורים)
משתה ושמחה הינה המצווה העיקרית של חג הפורים. באופן כללי חיוב המצווה הוא לשתות ולשמוח במשך היום כולו, שנקבע במגילה[1] ל"ימי משתה ושמחה"; אך עיקרו בסעודה שזמנה ביום הפורים. חז"ל קבעו שחיוב שתיית היין בפורים הוא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
.jpg)
סעודת פוריםעריכה
חובת משתה ושמחה היא לסעוד את סעודת פורים. זמנה של הסעודה הוא ביום הפורים, ואף שגם בליל פורים יש להרבות בסעודה - אין יוצאים בכך ידי חובה[2]. במהלך היום, זמנה הוא בצהרי היום לאחר המנחה[3]. אמנם לדעת השל"ה[4] יש לערוך את הסעודה השכם בבוקר, שהוא זמן אכילת המלכים, ואז ערכה אסתר המלכה את סעודתה עם אחשוורוש והמן.
לפני הסעודה טוב ללמוד תורה קצת, אך לא יותר מידי - שלא ישכח את הסעודה[5]. סעודה זו יש לערוך לאחר תפילת המנחה (כדי שלא ישתכר וישכח להתפלל). יש להתחיל את הסעודה מבעוד יום (ולאכול אז לפחות כזית), ויכול להמשיך בליל מוצאי פורים; ואדרבה - כך המנהג בפועל[6], כדי להמשיך את שמחת פורים גם ללילה. וגם בברכת המזון במוצאי הפורים אומרים "על הניסים".
דנו הפוסקים האם יש חיוב אכילת לחם וכן אכילת בשר בסעודה זו. באגרת קודש[7] דן הרבי בכך, ונוטה להכריע בדעת אדמו"ר הזקן שאין חיוב אכילת לחם, ממה שכתב שאין צריך לחזור אם לא אמר "על הניסים".
מנהג ישראל לאכול בסעודה זו "קרעפכין", וכן הוא מנהג חב"ד. כן נהוג לאכול ביום זה אוזן המן, וכן מנהג הרבי.
בתורת הרביעריכה
הרבי מבאר[8], שחיוב "משתה ושמחה" שונה משאר מצוות הפורים - בכך שהוא אינו מסתכם בקיום המצוה פעם אחת, אלא הוא חיוב הנמשך לאורך כל היום, כיון שכל מהות היום היא "יום משתה ושמחה". ומחיוב זה של משתה ושמחה, מסתעפות גם שאר מצוות היום שמטרתם להרבות בשמחה.
"עד דלא ידע"עריכה
אמרו חז"ל:
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"
- [-חייב אדם להתבסם בפורים, עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי]
— מגילה ז, ב
אמנם בדברי הגמרא אלו דנו רבים מהראשונים והאחרונים, ויש מהם שהסתייגו מכך באופנים שונים.
לדעת רבינו אפרים[9] הסיפור שמביאה הגמרא לאחר מכן, אודות רבה שהשתכר ושחט את רב זירא - משמעותו היא שלמעשה דברי רבא נדחים ואין חיוב להשתכר בפורים. וכן יש המפרשים שחיוב השכרות הוא רק למצוה, ולא לעכב[10].
והרמב"ם[11] פסק: "כיצד חובת סעודה זו.. ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכו'". וכן כתב המהרי"ל[12] שחיוב השתיה הוא עד שירדם, ואז לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
כמו כן יש המגבילים את חיוב השתיה: "יש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו"[13]. על פי דעה זו יש שפירשו[14] ש"עד דלא ידע" פירושו "עד ולא עד בכלל", זאת אומרת שעליו להשתכר מעט, אך להזהר ולהגביל זאת כך שלא יגיע למצב שישכח ש"ארור המן וברוך מרדכי".
אמנם מאמר רבא הובא בשולחן ערוך[15] בפשטות להלכה, וגם הב"ח שם כתב ש"צריך לשתות הרבה מלימודו, שייטב לבו במשתה, ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהא דעתו עליו". וכן ביאר באריכות האבודרהם על פורים, שבפורים ישנו חיוב להשתכר למרות חשש המכשול, כהודאה לה' על ניסי הפורים, שהגיעו על ידי משתאות היין. וכן יש שפירשו[16] שהגדרת "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", היינו שישתכר כל כך שלא יוכל לחשב שלמילים "ארור המן" יש אותה גימטריא כמו "ברוך מרדכי".
וכן כתב הרבי מלך המשיח שליט"א[17]: "להלכה נפסק בשו"ע שיש חיוב לבסומי בפורים עד דלא ידע, ואין חוששים שיסתעף מזה שום דבר בלתי רצוי כו'". כמה פעמים דיבר בצחות, על כך שישנם אלו היוצאים ידי חובת "עד דלא ידע" בשינה, והכריע בבירור שחיוב זה הינו כפשוטו:
שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע", ובזה גופא — לא רק כמו אלו שיוצאים ידי חובת "עד דלא ידע" על ידי שינה (כמובא בשו"ע), אלא מקיים הציווי "לבסומי כו' עד דלא ידע" כפשוטו (מבלי לחפש "היתרים" ו"פשרות" וכיוצא בזה), ואשרי חלקו וגדול זכותו, ויהי רצון שממנו יראו וכן יעשו. וישנה ההבטחה שבוודאי לא יהיה מזה דבר בלתי-רצוי...
— שיחת פורים תשמ"ט, התוועדויות ח"ב ע' 454
אם כי דבר זה נאמר רק בהקשר לפורים שנת תשמ"ט, אמנם בכמה שנים הרבי אמר שגם בפורים צריך להקפיד על התקנה, (אם כי יש משפיעים האומרים שהרבי ביטל את האיסור בשנים היותר מאוחרות [דרוש מקור]).
תקנת המשקה בפוריםעריכה
| ערך מורחב – תקנת המשקה |
בנוגע לתקנת המשקה, המגבילה את שתיית המשקה והיין לכמות מצומצמת, הורה הרבי כמה פעמים שתקנה זו בתקפה גם בפורים; לאידך, היו התבטאויות מהרבי כמה פעמים מהן אפשר להבין שבפורים מותר לשתות ללא הגבלות.
"עד דלא ידע" בחסידותעריכה
בתורת החסידות מתבאר פירוש המאמר "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שבפורים יכול האדם להגיע ברגע אחד לבחינה עליונה כל כך, שאי אפשר להשיגה בידיעה והבנה גרידא, כיון שהיא נעלית מידיעה ומגיעה רק על ידי שהאדם מבטל את מציאותו לגמרי. והיינו שיגיע למצב נעלה כל כך, שרואה גם את פנימיותם של הדברים השליליים - "ארור המן", שגם בהם ישנה אותה כוונה אלוקית שב"ברוך מרדכי". היינו הכח להפוך גם את הדברים הנחותים ביותר לטוב וקדושה[18].
כמו כן מבאר הרבי, שגם כאשר האדם מגיע למצב שבו אין לו ידיעה בין "ארור המן" לבין "ברוך מרדכי", הרי בנוגע לפועל בוודאי שהנהגתו היא לשלול את הענינים הרעים (המן) ולהתקרב לענינים הטובים (מרדכי) - ואדרבה: התנהגותו זו, אינה מגיעה דרך ידיעתו השכלית, אלא מצד גילוי פנימיות נשמתו - עצם הנשמה - הנמשכת לאלוקות באופן טבעי[19].
הקשר בין השתיה למהות החגעריכה
הרבי מבאר באריכות את המהות של חג הפורים, שהוא השלימות של קבלת התורה, על יסוד דברי הגמרא[20] שבני ישראל "קימו וקיבלו" בפורים ברצון ובשמחה את מה שהחלו לעשות בזמן מתן תורה (שאז זה היה רק באופן של אונס, שהקב"ה 'כפה עליהם הר כגיגית'), והמהות של ה'עד דלא ידע' הוא להגיע לביטול, שדווקא על ידי ביטול ניתן לקבל את התורה[21].
סעודת רבה ורב זיראעריכה
בהמשך הגמרא, לאחר הדיון של חיוב השכרות "עד דלא ידע", מובא הסיפור:
רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום [נשתכרו - רש"י], קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא
ותמהו על כך המפרשים[22], כיצד ייתכן לומר שרבה שחט את רב זירא, ואפילו מתוך שכרות גדולה. בתורת החסידות הובאו כמה ביאורים בסיפור זה בדרך הסוד[23], אך מוכרח שבנוסף לתוכן הרוחני, אירע סיפור זה גם כפשוטו - שהרי הובא בגמרא כחלק מדיון הלכתי, ואכן הפוסקים לומדים ממנו הלכה למעשה[24].
הרבי מבאר[25] שסיפור זה אכן התרחש כפשוטו ורב זירא אכן מת בפועל. אלא שיחד עם זה - אין בכך כל חסרון, ואדרבה: שכרותם של רבה ורב זירא לא הייתה שכרות מיין גרידא, אלא מיינה של תורה, סודות התורה[26]. בשעת הסעודה, גילה רבה סודות התורה מופלאים ונעלים כאלו, שרק הוא יכול היה להשיג אותם ולהשאר שלם בגופו למרות התפעלותו - אך לא רב זירא[27]. לכן נשמתו של רב זירא פרחה מגופו, מגודל תשוקתו להידבק בה', עד שרבה התפלל עליו וחזר לחיים.
הרבי מוסיף שהאפשרות להגיע למצב זה של התגלות סודות התורה ניתנת בפורים לכל אחד ואחד, כשם שהחיוב "לבסומי עד דלא ידע" מוטל על כל אחד ואחד.
התוועדות אצל הרביעריכה
הרבי נהג לערוך את ההתוועדות בפורים במוצאי היום, בשעה 9:30; והסביר שזאת כדי לאפשר לחסידים לערוך את הסעודה במחיצת משפחתם ורק לאחר מכן להגיע להתוועדות. בנוסף ביאר, שזה שהקהל כבר התבסמו "עד דלא ידע" בביתם, ולאחר מכן נאספים שוב להתוועדות זו, מוכיחה שבהתוועדות צריכים וישנו הכח להגיע לדרגה למעלה מדרגה בתוך היציאה מההגבלות גופא[28].
עוד ביאר הרבי[29] שישנה מעלה בקביעת התוועדות דוקא בלילה שבין י"ד לט"ו, שהוא הלילה שמחבר בין פורים לשושן פורים - מצד היותו בדרגא שלמעלה משניהם: בפורים ישנו חיוב "לבסומי", וכן בשושן פורים חייבים להרבות קצת בסעודה. אך ההתוועדות בלילה זה אינה מצד חיוב אלא מרצון טוב, רשות שלמעלה מחובה!
גם לאחר שנת תשמ"ח בה נפסקו ההתוועדויות בפורים (ובימי החול בכלל), הורה הרבי שגם מלבד הסעודה של כל אחד בביתו, יש לערוך אחר כך התוועדות נוספת ברבים[30]. ובשנת תשמ"ט[31] דיבר הרבי על המנהג לעבור בפורים מבית לבית כדי להשתתף בשמחת יהודים נוספים[32]. כמו כן הורה הרבי לערוך עוד התוועדויות שמחה בקשר לימי הפורים[33].
הרבי נהג לומר מאמר דא"ח, ולעשות מגבית עבור "קופת רבינו" בהתוועדות זו[34]. כן נהוג היה לנגן את הניגון "הופ קוזאק"[35].
עד דלא ידע אצל הרביעריכה
פעמים רבות הורה הרבי בהתוועדות זו לומר לחיים ולצאת מההגבלות לקיים "עד דלא ידע", והביע את חוסר שביעות רצונו מכך שהקהל שרוי עדיין בהגבלות... כמו כן בדרך כלל הורה שמאן דהוא מהקהל יתנדב להוציא את הציבור ידי חובת השכרות "עד דלא ידע"[36], אך הבהיר[37] שמדובר רק במקום שבלתי אפשרי לקיים זאת כפשוטו ולכתחילה החיוב הוא שהאדם ישתה בעצמו.
בשנת תשמ"ב כתב לאחר ההתוועדות אחד הרבנים שהשתתפו בה מכתב לרבי, בו הוא מביא מקור בראשונים לאפשרות שאחד יוציא את הרבים ידי חובת "לבסומי עד דלא ידע". הרבי השיב לו באגרת בה הוא דן בנושא, ומבאר שאף שמלכתחילה החיוב "לבסומי" הוא על כל אחד ואחד, בכל אופן יש תועלת כלשהי גם באחד המוציא את הרבים[38].
בשנת תשמ"ה, אף הורה להשלים את הענין של "לבסומי עד דלא ידע" בשבת שלאחר פורים. במשך כמה שיחות דיבר על כך באריכות, תוך כדי ביאורים על כל אחד מסוגי המשתתפים בהתוועדות, מדוע גם הם חייבים להשתתף ב"עד דלא ידע" - סופרי סת"ם, רבנים ספרדיים ורבנים אשכנזים[39].
עם זאת אמר הרבי פעם[40], שבנוגע לכמות השתיה בפועל מספיקה אפילו טיפה אחת להביא את האדם למצב של "עד דלא ידע", אם הוא רק מבטל את מציאותו.
קישורים חיצונייםעריכה
- הרב מנחם מענדל רייצס ה'עד דלא ידע' החסידי
- הרב יואל כהן, בין 'ידע' ל'לא ידע', באתר תורת חב"ד לבני הישיבות
- סעודת פורים: מכון הלכה חב"ד בסדרת סרטונים על דיני החג
- איך 'חוטפים' את מצוות "עד דלא ידע"
הערות שוליים
- ↑ אסתר ט, כב.
- ↑ שולחן ערוך או"ח סי' תרצה סעיף א', וברמ"א שם.
- ↑ רמ"א שם.
- ↑ מסכת מגילה, עמוד הצדקה.
- ↑ רמ"א. נזכר בדיון בין הרבי לרב מרדכי אליהו, תשמ"ו.
- ↑ ראה נטעי גבריאל - הל' פורים בחלק השו"ת סכ"ג.
- ↑ אגרות קודש ח"ה ע' רנו.
- ↑ לקו"ש חלק ז' שיחת ויקרא ג', מתורגם ללה"ק בשערי המועדים פורים. חלק ט"ז שיחת פורים ב', מתורגם ללה"ק בשערי המועדים פורים.
- ↑ הובא בר"ן למגילה שם, ובבית יוסף על טור או"ח סי' תרצה סעיף ב.
- ↑ הגהות מיימוניות על הרמב"ם דלקמן בשם ראבי"ה. שו"ת מהרי"ל סימן נו.
- ↑ הלכות מגילה פ"ב הלכה טו.
- ↑ הובא ברמ"א או"ח שם סעיף ב'. וכתב הפרי מגדים "וכן ראוי לעשות".
- ↑ רמ"א שם, מהכלבו (סי' מה) וכן כתב הארחות חיים (הל' מגילה ופורים אות לח) הובא בבית יוסף על הטור שם.
- ↑ כך פירש יד אפרים על השולחן ערוך שם, והקדים "ולי הצעיר נתפרש בחזיון לילה".
- ↑ שם סעיף ב'.
- ↑ אבודרהם פורים. אגודה, הובא במהרי"ל הלכות פורים (ושם כתב שבקל יוכל אדם להגיע לכך ואין זו שכרות גדולה), ובדרכי משה וב"ח על הטור סי' תרצה, ובמגן אברהם על השו"ע שם. נתבאר באריכות בלקוטי שיחות חלק ז' שם, ועוד.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ל"א, שיחת פורים ב'.
- ↑ לקו"ש חלק ז' הנ"ל. דבר מלכות ש"פ תשא תשנ"ב הערה 166. ועוד.
- ↑ משיחת פורים תשח"י, נדפסה בלקוטי שיחות חלק ד' בהוספות, ע' 1280.
- ↑ במסכת שבת פח.
- ↑ מאמר ד"ה וקבל היהודים תשי"א.
- ↑ מהרש"א והגהות יעב"ץ על מגילה שם, הובאו ונדחו בלקוטי שיחות חלק ל"א דלקמן.
- ↑ נסמנו בהערה 11 בלקוטי שיחות דלקמן.
- ↑ ראה גם שיחת י"ג ניסן תשמ"ו.
- ↑ לקוטי שיחות חלק ל"א שיחת פורים ב'. נדפסה גם (במהדורה ראשונית) בלקוטי שיחות חלק כ"ז בהוספות, ע' 267. ועל פי ביאורו מתיישבים עוד כמה פרטים בסיפור, עיי"ש.
- ↑ בדומה לביאור החסידות (לקוטי שיחות חלק כ"ז ע' 121, חלק י"ב ע' 55) על מיתת נדב ואביהוא בני אהרן שהיו "שתויי יין" - שהתעלו בקרבתם הגדולה לקדוש ברוך הוא עד שהגיעו לכלות הנפש.
- ↑ שהרי "רבה" פירושו גדלות, ו"רב זירא" (מלשון זעירא, זעיר) פירושו קטנות. היינו שלרבה היו "מוחין דגדלות" יותר מלרב זירא.
- ↑ שיחת פורים תשמ"ה.
- ↑ שיחת פורים תשי"ט.
- ↑ שיחת פורים תשמ"ח.
- ↑ שיחת ש"פ ויקרא תשמ"ט.
- ↑ וקישר זאת למנהג בהקפות בשמחת תורה, ש"גם כי עשה כן בבהכ"נ שלו, אם הולך לבהכ"נ אחר שלא גמרו, ירנן וישמח גם כן עמהם" (סידור אדמו"ר הזקן לפני "סדר הקפות").
- ↑ במשך כל המעת לעת - משיחת ש"פ תצוה, שבת זכור תשמ"ח. ושלושה התוועדויות, דהוי חזקה - משיחות ש"פ תצוה ערב פורים, ומוצאי פורים תש"נ סעיף יא.
- ↑ ספר המנהגים. וראה לקוטי שיחות חלק ב' ע' 537. ועוד.
- ↑ שיחת פורים תשל"ב.
- ↑ שיחות פורים תשי"ב (ושם הורה שהבחורים יצאו ידי חובה בכלים קטנים, אך יש למחות בשאר הקהל שאינם מתבסמים). תשט"ו (ושם, בהמשך השיחה, דיבר בלהט על כך שצריכים לשכוח על כל הענינים והחשבונות הגשמיים וגם הרוחניים, ולהגיע ל"עד דלא ידע"). תשט"ז (ושם פנה לכמה מהמשתתפים שיתנדבו לכך, ואחר כך פנה לרבים והורה להם לומר עוד ועוד 'לחיים', ובכוסות גדולים). תשח"י (ושם פנה לרבים ותבע מהם לקיים "עד דלא ידע", וכן בעצמו אמר לחיים פעמים רבות, והתבטא: "אולי הייתי אוחז כבר ב"עד דלא ידע", אבל אתם מעכבים אותי"...). תשי"ט. תש"כ (ושם סיים ההתוועדות באמירתו: "אלו שנתחייבו בברכה אחרונה – יברכו ברכה אחרונה. אלו שרוצים להמשיך ההתוועדות – תבוא עליהם ברכה. אלו שהם במעמד ומצב ד"עד דלא ידע" – ימשיכו... עד כי יבוא משיח, בעגלא דידן"). ועוד.
- ↑ מכתב שנדפס בפתיחה לקובץ 'הערות וביאורים בתורת כ"ק אדמו"ר שליט"א' פורים תשפ"א.
- ↑ לקוטי שיחות חלק כ"א בהוספות, ע' 492.
- ↑ שיחת ש"פ תשא תשמ"ה, התוועדויות ח"ג ע' 1478 ואילך, בכמה שיחות.
- ↑ שיחת פורים תשי"ז, והזכירה באגרת קודש מכ"ג באדר שני באותה שנה.