שלג וצמר
הנביא ישעיה ממשיל את הכפרה שע"י התשובה לשלג וצמר
אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו.[1]
היינו, ששלג וצמר רומזים לשתי בחינות בהלבנת החטאים.
תורת החסידות מסבירה זאת בשני אופנים[2], על פי שני הפירושים בתיבת "שנים": א. שהוא מלשון זמן (Years), וב. שהוא מלשון צמר צבוע באדום.
"שנים" הוא מלשון זמן (Years)[3]
דעת ר' אליעזר
לדעת ר' אליעזר "שנים" הן ת"ק השנים שבין שמים לארץ, הרומזין לה' החסדים שבמידות. והיינו, פגם במצוות עשה. והמתקתן (שזהו ה"שלג") ע"י תשובה (המגיעה למעלה מהמידות - לשורשן בבינה, וממלאת את הפגם שעשה החטא).
"צמר" לעומת זאת הוא פגם במצוות לא תעשה הפוגמות במוחין, שתיקונן הוא למעלה משם הוי' – ע"י יום כיפור (ולבנוניתו פחותה מהשלג, כי מצוות לא תעשה הן בג' קליפות הטמאות שאי אפשר להפוך לגמרי לטוב).
דעת ר' יהושע
לדעת ר' יהושע "שנים" הם שני חיי האבות (אברהם יצחק ויעקב), שעולים יחד לת"ק[4], הרומזים לפגם הן במצוות עשה והן בלא תעשה (כי ת"ק גימטריא ארור המן וברוך מרדכי) – ותיקונן (ליבונן, שזהו "שלג") ע"י המשכה ממקום ששם "כחשיכה כאורה" – רדל"א.
וצמר הוא תיקון על בעילות אסורות (כי "תולע" הוא דבר אדום בעצם ולא רק צבוע באדום), שהוא ע"י יסורים (ולבנוניתו פחותה מהשלג, כנ"ל בדעת ר' יהושע).
"שני" - צמר צבוע באדום
שלג - הנביא דניאל[5] ממשיל את לבושו של הקב"ה לשלג לבן "לבושיה כתלג חיור". והעניין בזה: הקב"ה עצמו הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, ו"לבושו" היא דרגת א"ק (אדם קדמון, שאחרי הצמצום), שמשם שורש נשמות ישראל. ע"י התשובה "מלבינים ישראל כשלג" ומתעלים למעלה מעלה עד דרגת שורש נשמתם. תשובה זו נמשלת ל"חוטי שני" (צמר צבוע אדום) ההופכים (ע"י התשובה) ללבן, כי התעלות זו אפשרית כאשר פוגם החטא רק בהתפשטות המידות (בלבושיהן, במחשבה דיבור ומעשה) – כמשל חוטי הצמר שבמהותם הם לבנים, ומספיק להוריד מהם את הצבע בכדי שיחזרו למראה הטבעי שלהם.
צמר – אבל כאשר החטא פוגם בעצם המידות עצמן (ולא בלבושיהן) צריך המשכה ממקום גבוה יותר משורש הנשמה, ממקום שאין התעוררות האדם יכולה להגיע לשם - והמשכה זו רמוזה ב"צמר" (המשכה באופן של "שערות" מדרגת "עתיק"[6].
השלג לבן יותר מהצמר
הטעם לדיעה זו שהשלג לבן יותר למרות שהצמר נעלה יותר[7], כי "אין הגבורות נמתקות אלא בשורשן"[8]. דהיינו, חסדים הנוצרים מהתהפכות הגבורות "לבנים יותר" מהחסדים מצד עצמם. ומכיון שדין (יניקת החיצונים) שייכת רק בלבושים (בחינת השלג) – כשהם נמתקים בשורשם גדול החסד יותר.
שלג וצמר בתורה
תורת החסידות היא פנימיות ועצם התורה ונמשלה לצמר, ואילו נגלה דתורה הוא רק הלבושים וחיצוניות התורה – ונמשל לשלג.
ומכיון שהחסידות היא עצם התורה (ואינה בחינה פרטית כלשהיא) הרי היא שייכת ופועלת על כל אחד – גם על הנמצאים בדרגה הנמוכה ביותר, ואפילו על אלו המתנגדים לה.
דבר זה דומה למן (שבמדבר). שגם לאחר שירד והתגשם - היה ראוי לכל, ופעל אפילו על אלו שטפלו עליו דברים[9].
הערות שוליים
- ↑ ישעיה א' י"ח.
- ↑ אוה"ת נ"ך ישעיה א'תקעח-ט.
- ↑ על פי הירושלמי פ"ט דשבת.
- ↑ למעשה תק"ב. אך מכיון שרק "בן שלוש" הכיר את בוראו, אין להחשיב את שתי שנותיו הראשונות – בהן לא היה עדיין בבחינת "אבות".
- ↑ דניאל ז' ט'.
- ↑ היינו, כמו שהצמר הוא מגוף הכבש ולא לבושים בלבד, והצמר הוא שערות – הרומזות בכל מקום להמשכה עצמית מהמוחין.
- ↑ כי הצמר הוא "עצמי" ואילו השלג "לבושים" בלבד
- ↑ פרע"ח שער השופר פרק א'.
- ↑ ואלה הדברים תשכ"ה.