אביר

אביר הוא לשון תוקף וחוזק, ומשמש כינוי לספירות שיש בהן עניין זה, למלאכים, ולרבותינו נשיאי חב"ד.

לספירות

תפארת

אביר היא מדת התפארת ולכן שייכת ליעקב, וכמו שכתוב "אביר יעקב" ו"אביר ישראל" (וישראל הוא שם המעלה של יעקב). שייכות "אביר" לתפארת היא בשני אופנים: א. תפארת היא קו האמצעי המכריע כלפי רחמים, וכדי להכריע את הדין לרחמים צריך תוקף (=אבירות). ב. תפארת הוא בתוקף גדול, כי קו האמצעי נמצא תחת הכתר ומקבל ממנו ישירות.

יסוד

גם מדת היסוד שייכת לאביר: כי אביר אותיות אב"ר-י', והוא היסוד. ומסביר הרבי הצ"צ, שכח ההולדה אינו נמצא אצל קטן כי הוא נמשך ממקום גבוה ובגבורה.

יסוד אבא

אביר הוא גם יסוד שבחכמה (יסוד אבא). תחילת הגאולה מתוארת בפסוק "אז יבקע כשחר אורך". היינו, כשם שלצורך בקיעת חושך הלילה מקבלת השמש כח מבחינת מזרח (שהוא מקור השמש), כך יבקע יעקב את חושך הגלות וימשיך לתוכה את אור הגאולה. וכוחו זה של יעקב נובע מחמת היותו "אביר" (יעקב) - לשון תוקף, להיותו מבחינת איתן האזרחי, שממזרח בוקע אור השחר.

למלאכים

אבירים הם המלאכים. על הפסוק "לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשבע" מסבירם המפרשים ש"איש" הוא משה, ובשעה שהיה בהר "ארבעים יום וארבעים לילה" אכל את הלחם שהוא מזון המלאכים (האבירים).

הטעם שנקרא המן "לחם אבירים" הוא, כי אבירים הוא לשון "איברים". היינו, כי המן הוא מזון נעלה, המתאים למלאכים משום שנבלע בשלימות באיברים ואין בו פסולת כלל.

והטעם שהמלאכים נקראו אבירים הוא, כי אביר הוא לשון תוקף, והמלאכים נקראים "אבירים" כי עניינם הוא תוקף המידות.

לרבותינו נשיאי חב"ד

רועים הוא כינוי למנהיגים החשובים, ואביר הרועים הוא כמו "אביר שבאבירים", "חשוב שבחשובים". מקור המושג הוא בספר שמואל, שם מפרש רש"י את המילים "אביר הרועים" על דואג האדומי, שהיה ראש אב בית דין.

אצל רבותינו נשיאנו כמדומה שרק הרבי הריי"ץ השתמש בביטוי זה, וגם הוא לא "פיזר" את התואר לרוב אלא כנראה אך ורק לגבי שניים מרבותינו: לאביו (הרבי הרש"ב) ולאדמו"ר הזקן.