משתמש:כתית למאור/בחזקת וודאי

„בחזקת שהוא משיח" ו„משיח ודאי"

א. כותב הרמב"ם בהלכה ד' את הסימנים לידע מיהו „משיח ודאי":

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח.

אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בודאי. ויתקן את כל העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר „כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

ויש לבאר מהו מקור החילוק על ה„בחזקת" וה„ודאי". וכן מהו הנפק"מ ביניהם.

ב. לאחר שביאר הרמב"ם מהו תפקידו של המשיח, הוא מתחיל לבאר כיצד ניתן לזהותו1. בזיהויו של המשיח ישנם ב' חלקים: א' לברר שאינו משיח שקר, והב' לברר שאכן הוא המשיח הגואל.

עבור הזיהוי הראשוני נדרש המשיח לפעול שני ענינים – השתדלות מיוחדת שכל עם ישראל יקיימו תורה ומצוות באופן הראוי – כפי שניתנה למשה בסיני, תורה שבכתב ושבעל פה – ללא כל שינוי ופשרה. וכן לפעול על מנת להשבית את כל המונעים ומעכבים מאומות העולם על עצם קיום עם ישראל, וכן על כך שמקיימים תורה ומצוות.

[פעולות אלו אכן היו אצל בן כוזיבא2 שדאג לשמירת השבת אצל לוחמיו, וכן דאג שיביאו עבורם ד' מינים וכו'. ולעומת זאת אצל משיחי השקר היה בדיוק להיפך – ששינו את התורה, וכן שגרמו להרג רב וכו'3].

לאחר ב' ענינים אלו, הרי שנמצא אצלנו גדול בישראל שהגיע למצב של מלך מבית דוד, ואנו נדרשים להחזיקו כמלך המשיח, כיון שהרי ענין זה הוא ככל חזקה שבתורה ש„סוקלין ושורפין על החזקות"4, ועל כן נדרשים כל בני ישראל להחזיק בו כמלכם, עי"ז שמקבלים על עצמם את מלכותו. אך עדיין אין ודאות גמורה כי זוהי אכן הגאולה העתידה, כיון שיתכן שיתן הקב"ה לבני ישראל ממשלה בזמן הגלות,

ולכן באם הוא לא יצליח לכפות את כל עם ישראל לשוב אל דרך התומ"צ בשלימותה, או שנהרג באחת ממלחמותיו, אין זה ראיה כי הוא משיח שקר; אלא זה מראה על כך שנתן הקב"ה לבנ"י ממשלה בגלות,

ואם ישאל השואל מפני מה הגיע לכזה מצב וכו', עונה ע"כ הרמב"ם שהוא בכדי לנסות בו רבים כנאמר „ומן המשכילים יכשלו" וגו'.

ג. ולאחר שפעל ב' ענינים אלו בשלימותם, דהיינו שיסיר את המניעות והעיכובים של אומות העולם כולל סיום מלחמת עמלק (הנדרשת עבור שלמות כסאו של הקב"ה – בית המקדש), שאז יתקיים „והניח הוי' א־לקיך לך מכל אויבך מסביב".

וכן שפעל להחזיר את שלמות קיום התורה והמצוות אצל עם ישראל (כמה ששיך בזמן הגלות), ובזה תיקן את כל אותם הענינים שעליהם אמרו כי בשלהם חרב מקדשנו, דהיינו, שלא הוכיחו זא"ז, וכו' וכיו"ב, ובזה שהמשיח כופה את בנ"י, הריהו מוכיחם – ובזה מתקן את סיבות החורבן5.

בכל זה המשיח הסיר את כל המניעות על בנין המקדש – מצד א', „ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: מינוי מלך, מחיית זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה"6. וע"י מלחמותיו של המשיח הוא מסיר מניעה זו. ומצד השני, ע"י השבת שלמות התורה ומצוות, הריהו מסיר גם את המניעות הרוחניות על בנייתו, וכן את אחת המניעות על קיבוץ גלויות שהרי „מפני חטאינו גלינו מארצנו . . וחרב בית מקדשנו"7. וכפי שמבאר הרמב"ם, כי „הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין"8. וכל זה הוא כיון ש„עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א־לוקיכם"9, ובהסרתן הרי שיכול המשיח לפעול את הבאת הגאולה בעולם10.

אז מתחיל המשיח לבנות את בית המקדש השלישי. בנייה זו איננה סימן כי הוא משיח ודאי, אלא שהיא הפעולה שנדרש המשיח לעשות בהגיעו לחזקת משיח בכדי לגלות כי נסתיימה הגלות11 (ויש להוסיף, כי זה שהוא בחזקת משיח, מתיר לו לגשת אל בניית הביתלו, ומחייבת את בנ"י לעזור לו בזה), בכדי לאפשר לו להתקדם בפעולותיו;

ובעקבות פעולתו זו, אזי הוא יכול להתחיל לקבץ את נדחי ישראל – כלומר, את כל אלו אשר לא נתעוררו לבוא אל ארץ ישראל בעקבות המאורעות שקרו לפני זה – עמידת המלך, מלחמותיו ובנין בית המקדש, כן יקבץ הוא את „נדחי ישראל" – אותם הנמצאים בכל קצווי תבל, כמו גם את כל אותם הנמצאים מעבר לנהר הסמבטיון12; פעולה זו, היא הנקראת „אתחלתא דגאולה", ובהשלמת הקיבוץ, אז היא הגאולה השלימה, אשר היא המוודאת את זהות המשיח13.

ב' פעולות אלו האחרונות הן המסיימות את השלמת קיום התורה והמצוות, כיון שעל ידן מושבת עבודת הקרבנות ושאר עבודות שבמקדש, וכן חוזרים למנות את שנות היובל על כל מצוותיו ושאר המצוות התלויות בו כתרומות ומעשרות וכו'. וגם דיני התורה ישובו בהיות המקדש על מכונו, שהרי בהיות הבית דין בלשכת הגזית הוא המצב הנותן לחכמים כח לדון בדיני נפשות.

1. בהבא לקמן ראה הלכתא למשיחא (הר' העלער) סימן ט. חקרי זמנים (אלתר הילביץ) ח"ב, ימות המשיח.
2. כמובא לעיל סימן י"ג.
3. כמובא בסיום הל' ד.
4. קידושין פ, א.
5. הערה ד"ה ויכוף בלקו"ש ח"ח עמ' 358; 362.
6. ריש הל' מלכים. וראה שיחה ב' לפ' תרומה חט"ז.
7. ברכה האמצעית דתפילת המוספין.
8. הל' תשובה ז, ה.
9. ישעיה נט, ב.
10. הערה 29 בשיחה לפ' בלק תשל"א (לקו"ש ח"ח ע' 367).
11. סיום שיחת ש"פ וישב תשל"ג.
12. ראה לעיל סימן ב.
13. סיום שיחה ב לפ' ויצא לקו"ש ח"ה, ובהערה 51 שם.