מוחין דגדלות ומוחין דקטנות

מוחין דקטנות ודגדלות

המושגים מוחין דקטנות (שלפעמים נקראים מוחין דיניקה) ומוחין דגדלות לקוחים מתורת הקבלה, ומתארים שני אופנים בעליית המידות: באופן הראשון עליית המידות נפעלת ע"י ירידת המוחין, ובאופן השני עליית המידות באה ע"י עליית המוחין.

למרות שבשני האופנים מדובר על התעלות המידות - מדובר בדרגה שונה לגמרי, ועד שדומה להבדל בין בהמה לאדם: הבהמה אוכלת את המתוק לה ומואסת במר, וכל התנהגותה מוכתבת רק על ידי המידות. האדם לעומתה משתדל לכוון התנהגותו על פי הבנתו, גם אם זה בניגוד למדותיו.

באדם

באדם עצמו יש שתי בחינות (זו למעלה מזו) של גדלות לעומת קטנות:

הבחינה הנמוכה

ילד על גיל 4-5 לעומת גדול: הקטן מתפעל מאד ממה שנגד רצונו, מתכעס ומתקצף ובוכה אפילו מדברים קטנים ואפילו הם רק בקצת הפך רצונו. לעומת זאת, כשעובר גיל זה ששכלו מכוון אותו לראוי ולטוב ומרחיקו מהרע גם בניגוד למדותיו, והתנהגותו מוכתבת על ידי השכל.

הבחינה הגבוהה יותר

אדם רגיל לעומת העוסק במושכלות: אדם העוסק ומתעמק במושכלות בדרך כלל מיושב בדעתו ומדותיו טובות למרות שמעולם לא חשב על תיקון מידותיו (לדוגמא, כשמתעסק ומתעמק באסטרונומיה או רפואה וכיוצא בזה). הסיבה לזה היא כי יש שני אופנים הפוכים בהשפעת השכל על הרגש:

• השכל יורד ממדרגתו, ומשתנה ממהותו עד שמתקרב למהות הרגש ואז יכול להשפיע עליו (שזהו אצל אדם רגיל).
• המידות עולות ונכללות בשכל, ועד שמשתנה מהותן למהות שכלית (שזהו אצל העוסק במושכלות).

באופן הראשון השכל רק משפיע על הרגש, אך הרגש נשאר (ואדרבה, מתגבר עד שלא ניכר כלל השכל שעוררו), אך באופן השני (כשמתעמק מאד בשכלו) מתבטלים כוחותיו עד שלא מרגיש אפילו צרכים בסיסיים (כרעב או צורך להתפנות), ומידותיו מתעלות ממילא ובלי 'התעסקות' עמהן.

מוחין דקטנות ומוחין דגדלות אינם קשורים לכח ההבנה של האדם, אלא לכח הדעת שבו. בעל מוחין דקטנות מבין היטב את השלכות מעשיו, אך למרות זאת כשעושים היפך רצונו הוא כועס ומתרגז - דעתו הקטנה לא יכולה לסבול דעה הפוכה. אבל בעל גדלות המוחין יכול להכיל דעות הפוכות, ואפילו שמחה ועצבות בו זמנית.

ועניין זה הוא בפשטות ונוגע עד להלכה (כפסק המשנה), שרק מגיל עשרים ואילך יכול האדם למכור בנכסי אביו, והטעם, לפי שרק אז מסתיים מוחו להתפתח, ונמשכים לו המוחין דגדלות.

בעבודת ה'

• מוחין דקטנות הוא השכל המאיר במידות: התבוננות בגדולת ה' (המהווה ומחיה כל העולמות), עד למסקנה שכלית שצריך לאהוב אותו, עד להתפעלות (שכלית) מהבנה זו, ועד להשפעה על הרגש – שבמקום להמשך לתאוות עולם הזה יאהב וימשך לאלוקות.
• מוחין דגדלות התבוננות בעצם גדולת ה' (בלי קשר לפעולתו בעולמות): התעמקות והתקשרות בדעת חזקה ובתוקף גדול עד שמפסיק להרגיש את עצמו, וכל כולו שקוע באלוקות. מובן שגם אז קיימות מדותיו, ואדרבה – בתוקף גדול יותר, אלא שהוא אינו מרגישן כלל.
• מוחין דעיבור בין מוחין דקטנות למוחין דגדלות מוכרח להיות שלב ביניים הנקרא 'עיבור': בשונה מהנפש הבהמית, מידותיה של הנפש האלוקית נולדות רק לאחר ועל ידי התבוננות. מוחין דגדלות הוא התעלות המידות לשורשן (שלמעלה מהשכל), וטרם נולדו המידות מה יתעלה? אלא הסדר הוא, שלאחר לידת המידות (על ידי מוחין דקטנות) צריך האדם לבטל את עצמו (והוא הנקרא 'עיבור', שהמדות נכללות בשכל ואינן מורגשות) ורק אז יוכל להתגלות בהן שורשן האמיתי שלמעלה מהשכל.

בתפילה

• בכלל נמשכת בחינה זו (מוחין דגדלות (מוחין דאבא), כלומר ספירת החכמה כפי שהיא לעצמה) בשעת התפילה.
• בפרט - ההתבוננות בשעת פסוקי דזמרה וקריאת שמע וברכותיה הם מוחין דקטנות (שמטרת לעורר אהבת ה', להגיע ל'ואהבת'), ותפילת העמידה היא שעת מוחין דגדלות. בתפילה מתבטל האדם כעבד לאדונו, ולמעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה..

במצוות

בכללות התפילין הם בדוגמת ראש האדם: בית התפילין רומז לגולגולת, האותיות רומזות למוח, ותוכן הפרשיות רומז לאור השכל.

אך בפרטות יש בזה שתי בחינות הפוכות:

• תפילין של יד הוא מוחין דקטנות (המוחין של ספירת המלכות, שעניינם חותם בולט): אהבה ויראה המביאים לקיום תורה ומצוות.
• תפילין של ראש הוא מוחין דגדלות (המוחין של זעיר אנפין, שעניינם חותם שוקע): ביטול במציאות, ועד שמאיר במידות פנימיותם ומקורם ושורשם שלמעלה מהשכל – הלבנונית דגולגלתא דאריך אנפין.

מצוות נוספות שבהקשרם מבואר עניין מוחין דקטנות ודגדלות הם מצה לעומת לחם, ימות החול לעומת שבת, חג הפסח ועוד. {{ערך מורחב חותם בולט – חותם שוקע}}

בעולמות

• מוחין דקטנות הוא עולם הבריאה – ה'נולד' יש מאין והוא נברא ונפרד, וצריך להמשיך בו גילוי אלוקות.

• מוחין דגדלות הוא עולם האצילות – בו נמצאת מהות האלוקות בגלוי.

אדם שיש לו 'מוחין דגדלות', בשונה מ'מוחין דקטנות', הוא אדם בעל דעה רחבה, שיכול להכיל גם דעות הפוכות ממנו, היות והוא יכול לתפוס את הדברים בצורה שכלית-נייטרלית, בלי לערב את רגשותיו. בחסידות, ה'מוחין דגדלות' מורים על כח החכמה כפי שהוא בשלימות.

לכן במוחין דגדלות - שהגדול יכול להכיל במוחו אף דבר שהוא נגד רצונו, ולא יכעס כלל. והוא מפני גדלות הדעת, לא נמשך ממנו התפעלות המידות כל כך. ויש בזה מדרגות רבות חלוקות זו למעלה מזו. וככל שהדעת רחבה יותר אזי קשה לכעוס.

ובפרטיות יותר יש כמה בחינות במוחין דגדלות. יש מוחין דגדלות דחסדים, ומוחין דגדלות דגבורות.

בקבלה

שערות הראש מורות על קטנות המוחין, ושערות הזקן מורות על גדלות המוחין.

אצל האדם

"	אדמו"ר הזקן אמר על ר' משה וילנקר: משה יש לו מוחין דגדלות, ובעשר שנים שהתייגע, הוא השיג מוחין רחבים. שלוש שנים הכין את עצמו ר' משה ליחידות אצל אדמו"ר הזקן, ואחר כך הוא נשאר שבע שנים בליאזנא בכדי להביא את היחידות לידי בעבודה בפועל.	"
– היום יום י"ח תמוז

• תלמיד חכם הוא בבחינת מוחין דגדלות לכך אף השיחת חולין שלו שזהו כמו 'מותרי מוחין' ימצא בהם טוב וקדושה. ולכן אמרו חז"ל: שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד.

• התנאים והאמוראים היו בבחינת מוחין דגדלות ולכן גם יכלו לעשות ניסים.

לקריאה נוספת

• סידור עם דא"ח, שער התפילין בתחילתו
• דרך מצוותיך, מצוות תפילין