מלחמת נפוליאון
מלחמת נפוליאון או מלחמת צרפת-רוסיה, הייתה מלחמה שערך נפוליאון בונפרטה, אחד המצביאים והמהפכנים המפורסמים בתולדות צרפת, כחלק ממלחמה כוללת נגד כמה מדינות, במלחמה זו בסופו של דבר לאחר שורה של נצחונות, נחל נפוליון הפסד לטובת רוסיה בראשות הצאר אלכסנדר הראשון. הפסד זה גרם לנפוליון ליפול בכמה חזיתות נוספות, ובסופו של דבר לאבד את השלטון בצרפת.
דעתו של אדמו"ר הזקן הייתה שעדיף שנפוליון יפסיד, על מנת שלא יביא את דגל המתירנות אותו נשא, אף לרוסיה.
אדמו"ר הזקן ברח מפני המלחמה לעומק רוסיה, טלטולי הדרך גרמו לפטירתו.
הפלישה לצרפת
הפלישה הגדולה החלה ביום י"ד תמוז תקע"ב (בשנת 1812 למנינם). זמן קצר לפני כן שלח עוד נפוליון הצעת פיוס אחרונה לצאר אלכסנדר הראשון אך כשזו נותרה חסרת תשובה, הורה לצבאו להתקדם אל תוך שטחה של האימפריה הרוסית.
בראשית המלחמה נפוליון כמעט ולא נתקל בהתנגדות משמעותית ועד מהרה הגיע לעומק שטחה של רוסיה. ההתנגדות הרוסית הייתה ספונטאנית ונקודתית בלבד. ברקליי, המפקד הרוסי העליון סירב להלחם כיוון שחשש מתבוסה בקרב פנים מול פנים. פעמים מספר ניסה ברקליי לייצב קו הגנה, אך בכל פעם הוקדם על ידי הצרפתים בטרם סיים את כל ההכנות הנדרשות ונאלץ לסגת.
נפוליון פנה למוסקבא, הרוסים קודם בריחתם הצליחו לשרוף את העיר, והעיר הפכה לתל חרבות. נפוליון נשאר במוסקבה הכבושה והחרוכה, כשהוא ממתין לכניעת הרוסים. אולם הצבא הרוסי המשיך בתמרוניו הבלתי פוסקים, ובעקבות זאת נאלץ נפוליון לעזוב את מוסקבה. כך התחיל נפוליון את נסיגתו הארוכה. בנסיגתו משדה הקרב בעיירה לוירוסלבץ אילצו הרוסים את הצרפתים להשתמש באותה דרך בה התקדמו מזרחה מספר חודשים קודם לכן.
תוך כדי חסמו הצרפתים את האגף הדרומי ומנעו את השימוש בדרכי נסיגה אחרות. הרוסים השתמשו בהתקפות גרילה תכופות, בהכותם ללא הרף בנקודות התורפה של הצרפתים - קווי האספקה הארוכים. חיל הפרשים הרוסי בשיתוף עם קוזקים רכובים, תקף והתיש יחידות צרפתית מבודדות. אספקת האוכל והנשק לחיילים הצרפתיים הפכה אפוא למשימה בלתי אפשרית כמעט, ורבים מהחיילים הצרפתיים החלו לערוק. החורף הרוסי אף הוא הערים קשיים על הצבא הצרפתי כאשר חיילים וסוסים החלו למות מרעב, מכוויות קור וממסעות מפרכים.
כך הסתיימה המלחמה בנצחון ברור של מדינת רוסיה והצאר אלכסנדר, בסופה של המלחמה נפוליון הורד מגדולתו בצרפת ונשלח לאי מבודד.
יחסו של אדמו"ר הזקן למלחמה
מיד בפרוץ המלחמה, גילה אדמו"ר הזקן את דעתו בפני החסידים, שבמידה ונפוליאון יינצח, ייתכן מצב שבו יוקל ליהודים מבחינה גשמית, אך מבחינה רוחנית עלולה להתרבות המינות וההפקרות רח"ל.
ובלשונו של אדמו"ר הזקן במכתבו לר' משה מייזליש: כך הראוני לי במוסף ביום א' דר"ה באם שינצח בונפרט (שם משפחתו של נפוליאון) יורם קרן ישראל ויורבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו לבן של ישראל מאביהם שבשמים, ובאם שינצח אלכסנדר יושפל קרן ישראל ויורבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתחברו לבן של ישראל לאביהן שבשמים[1] .
בין אדמו"ר הזקן לבין כמה מחביריו מתלמידי המגיד, נוצרו חילוקי דעות מי עדיף שינצח במלחמה זו, בשונה מדעתו של אדמו"ר הזקן סברו חלק מגדולי דודו כי עדיף שנפוליאון ינצח ובכך יורווח ליהודים בגשמיות.
מסופר שהוחלט שההכרעה תיפול בראש השנה בעת תקיעת שופר. מייד בבוקרו של ראש השנה עוד קודם התפילה, נטל אדמו"ר הזקן את השופר ותקע בו, כשהגיע ר' ישראל מקוז'ניץ (שצידד בנצחונו של נפוליון) לתקוע בשופר אמר הליטאי (כך היה כינויו של אדמו"ר הזקן) הקדימני.
אדמו"ר האמצעי כותב במכתבו: וביום ראש השנה קרא אותנו (אדמו"ר הזקן) ואמר לנו בדברי חדוה ונחמה, בזה הלשון: "היום ראיתי בתפילתי שנשתנה שינוי טוב למעליותא ושלנו נצח"[2].
יחסו של אדמו"ר הזקן לא היה רק יחס רוחני, גם בגשמיות עזר אדמו"ר הזקן לנצחונו של הצאר.
החסיד ר' משה מייזליש, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, עזר לריגול לטובת רוסיה כאשר רצה ר' משה לערוק לטובת צרפת כתב לו אדמו"ר הזקן מכתב בו הוא מנמק את הסיבה שלדעתו על הצאר לנצח, מכתב זה גרם לר' משה להמשיך לעזור בריגול לטובת רוסיה, בחלק ממקרי הריגול הביאו ממצאיו של ר' משה עזרה רבה לרוסיה.
במכתב אדמו"ר האמצעי לר' משה מייזליש כתב לו: אשר למשמע אוזן שמעתי שמתעסק באמונה בדבר הזה ונתן נפשו בדבר הזה ולא בשביל ממון וגדולה.
בריחת אדמו"ר הזקן
כ"ק אדמו"ר הזקן לא רצה לעזוב בתקופת המלחמה את מקום מגוריו בעיר ליאדי, וזאת לכל לראש בכדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אך כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר עירו ליאדי, מפני תכלית השנאה לצאר הוחלט אצל אדמו"ר הזקן לברוח מפניו באמרו: "טוב לי מוות מחיים תחתיו ולא אראה ברעת עמי"[3], אז ציווה כ"ק אדמו"ר הזקן על כל התושבים היהודים לעזוב את העיר במהירות האפשרית. ביום שישי, כ"ט מנחם-אב, ער"ח אלול שנת תקע"ב, עזב כ"ק אדמו"ר הזקן ביחד עם בני ביתו ועימם כשלוש מאות משפחות חסידים את העיר ליאדי.
בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיהם, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לקחת את כל כלי הבית עימם, גם את מיטותיהם ושולחנותיהם. את כל הדברים הישנים הוא ציווה לשרוף. לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה עליהם כ"ק אדמו"ר הזקן לחזור לעיר ליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נותר איזה שהוא כלי או בגד, ואכן להפתעתם הרבה מצאו החסידים שני נעלי-בית בלויים, וכ"ק רבינו הזקן ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלו.
זמן קצר לאחר עזיבתו של כ"ק רבינו הזקן את העיר ליאדי הגיע לשם נפוליאון עצמו כשהוא מלווה באנשי חייל, הוא מיהר אל מקום ביתו של כ"ק אדמו"ר הזקן, וכשראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדליקה, אבל מפאת גודלה של האש שהתפשטה במקום חייליו לא יכלו לגשת לבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של כ"ק רבינו הזקן לא יוכל להציל דבר, פנה לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו איזה דבר מכ"ק רבינו הזקן כדוגמת: מטבע, כלי מסויים וכדומה. נפוליאון הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ מסויים ששייך לכ"ק אדמו"ר הזקן, אך הם לא מצאו דבר.
במשך מאה וארבעים יום היו כ"ק רבינו הזקן וביחד עימו שלוש מאות המשפחות מטולטלים בדרך הקשה כאשר הם מלווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא שם מצאו מרגוע לנפשם. כאשר הגיעו לכפר פייענא נתבשרו משפחות החסידים כי דבריו של כ"ק רבינו הזקן אכן נתקיימו ונתגשמו וצבאו של נפוליאון החל לנחול מפלות, וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי, וזה לשונו: "ובי"ט כסלו שמענו שהי' מפלה להשונא סמוך לקרסנא ומבריחים אותו ככלב, והיינו אך שמחים כי נתקיים הכל לא נפל דבר וחצי דבר..."
פטירת אדמו"ר הזקן
במכתב לר' משה מייזליש אודות המלחמה כתב לו אדמו"ר הזקן: וזה לכם האות שבקרב הימים יוטל מחמד עיניכם. במילים אלו רמז אדמו"ר הזקן על פטירתו, אך זה גם היווה סימן לנצחונו של הצאר. ואכן בשעה שהתחילו להגיע הבשורות אודות נפילת נפוליון החל להחלש אדמו"ר הזקן.
במהלך הדרך בהגיעם לכפר פיענע כבר נחלש אדמו"ר הזקן. מיום ליום התחזקה מחלתו של אדמו"ר הזקן, וכפי שהעיד בנו אדמו"ר האמצעי, מחלה זו הייתה קשורה בסכרת שפגעה ישירות בתפקוד המרה. התפקוד הלקוי נגרם בשל המרירות העצומה שנגרמה לרבי במהלך הבריחה. הקור המקפיא חודר העצמות החריף עוד יותר את המצב.
בתוך ימים ספורים התדרדר המצב הבריאותי, אך בני המשפחה היו חסרי אונים. בשבת קודש פרשת שמות, גברה המחלה, והרבי נחלש עוד יותר. עד שבמוצאי השבת נפטר אדמו"ר הזקן.
יחסו של אדמו"ר שליט"א למדינת צרפת
בשיחת שבת פרשת וישב, אמר הרבי שאכן בזמן המלחמה התנגד אדמו"ר הזקן לנצחונה של רוסיה, מכיון שחשש שנצחונה יביא לפריקת עול והפקרות. ואכן תפילותיו של אדמו"ר הזקן גרמו לנפילת נפוליון, ולהמשך התפשטותה של תורת החסידות. אך לאחר ריבוי של שנים של עבודה על ידי רבותינו נשיאונ, כעת נשתנה המצב מן הקצה אל הקצה, וכעת צרפת נהפכה למקום המפיץ תורה ומצוות.
מהפך זה אירע כתוצאה מעבודתם של רבותינו נשיאנו במדינת צרפת. ובדורנו נשלמה עבודה זו עד שמדינת צרפת נהפכה למקום חיובי.
הביטוי של ההפיכה במדינת צרפת הוא הניגון שהתקבל על ידי הרבי בשמחת תורה תשל"ד, 'המרסלייז הצרפתי' (ניגונה הרשמי של מדינת צרפת), וניגונו יחד עם המילים האדרת והאמונה (מנוסח התפילה). שירת ניגון זה על ידי חסידים מהווה את הסימן להפיכתה של צרפת.