גאונים
גאונים זהו כינוי לחכמי הדור שהיו אחרי תקופת הסבוראים ולפני תקופת הראשונים. הגאונים היו לרוב ראשי ישיבות סורא ופומבדיתא, עיסוקם העיקרי של הגאונים היה בפירוש התלמוד[1] ופסיקת הלכות. תקופת הגאונים נמשכה כ450 שנה משנת ד'שמ"ט ועד שנת ד'תשצ"ח. מראשוני הגאונים ניתן למנות את רב חנניה גאון מפומבדיתא רב אחאי, ועוד.
היסטוריה
את תחילת תקופת הגאונים נהוג להעריך לסוף שנת ד'שמ"ח, וזאת על-פי עדותו של רב שרירא גאון[2]. תקופת הגאונים החלה לאחר סיום תקופת הסבוראים, והסתיימה בשנת ד'תשצ"ח עם סגירת ישיבות פומבדיתא וסורא.
סיום תקופת הסבוראים החלה עם התחזקות הגזירות של שלטונות בבל ופרס על היהודים, וכך נטרדה מנוחתם של אחרוני הסבוראים, ורבנים חשובים מרבני הסבוראים שלימדו בישיבת פומבדיתא ברחו ונסו לישיבת נהרדעא[3]. רבנים אלה היוו את תחילתה של תקופת הגאונים.
שמם המלא של הגאונים היה ראש ישיבת גאון יעקוב, שם זה נקרא כך על שם הפס' "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה"[4].
הגאונים נקראו "גאון" גם כי גאון זה בגימטריא 60, וזה מרמז על בקיאותם של הגאונים בכל 60 מסכתות הש"ס.
כיום ידועים לנו על 55 גאונים שחיו בסורא ובפומבדיתא שבבבל. אחד המפורסמים שבהם הוא רב סעדיה גאון.
מאפייני התקופה
תפקידם העיקרי של הגאונים היה לענות תשובות בהלכה, באגדה, בשאלות אמונה ועוד, לכל תפוצות ישראל. ופחות בפירוש התלמוד.
הרגל תמוה לכאורה שהיה בתקופתם זה שהם כלל לא עסקו בפירוש התלמוד, הסיבה לכך שהגאונים לא עסקו בפירוש התלמוד הייתה מפני שני סיבות: הראשונה הייתה שאז זה היה מס' שנים מעטות מחתימת התלמוד[5] והם חששו להוסיף או לגרוע דברים מהתלמוד, והסיבה השנייה הייתה בעקבות כך שבדורם לא היה נהוג לכתוב את התלמוד, אלא היה נהוג ללמוד אותו בעל-פה בשיטה של בקיאות, ורוב היהודים שידעו בתקופתם תלמוד ידעו אותו בעל-פה ועל כן לא היה צורך בכתיבת פירוש על התלמוד.
הרגל שהשתרש לתקופת הגאונים עוד מתקופת האמוראים היה הירחי כלה, פעמיים בשנה בחודש אלול וחודש אדר היו רבבות יהודים מגיעים לישיבות פומבדיתא וסורא לשיעורים כלליים בעניינים שהזמן גרמא שנמסרו לכלל בית ישראל ע"י גדולי הגאונים.
בתורת רבותינו נשיאנו
אדמו"ר הזקן מרבה להביא[6] בספר השולחן ערוך את פסקי הגאונים, כשבדרך כלל הגאונים היו מחמירים יותר באיסוריהם.
| תקופות ביהדות | |
|---|---|
|
|