מרדכי צבי ברקוביץ
ר' מרדכי צבי (מוטל) ברקוביץ[1] (בערקאוויטש), הינו חסיד חב"ד שוחט ובודק. ושליח ציבור בבית חיינו 770, בעיקר בימים נוראים החל משנת תשמ"ה.
תלאות השואה
הרב מרדכי צבי ברקוביץ נולד בשנת תש"א, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. בהונגריה, בה לא הרגישו היהודים כל כך את מוראות השואה עד אמצע תש"ג. אז ריכזו הגרמנים ימ"ש את היהודים בגטאות והחלו לשלוח אותם למחנות ההשמדה.
אביו, ר' משה יעקב, נלקח בשבי על ידי הגרמנים, שברשעותם השתמשו בחיילים היהודיים כסוללי-דרך בשדות מוקשים, או למשימות מסוכנות אחרות בחזית המלחמה. באחד הקרבות מול הרוסים, נשבה אביו בידי הרוסים, ששלחו אותו לעבוד במכרות פחם. התנאים בשבי היו קשים אמנם, אך למעשה דווקא השבי הציל את חייו מידי הגרמנים[2].
בעוד אביו נמצא בשבי הרוסי, נלקח מרדכי הצעיר עם אחיו הקטן ואמו מרת חנה, אל מחנה הריכוז ברגן-בלזן. מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה", במסגרתה יוחלפו שבויים גרמניים ביהודים נתיני מדינות הברית. גורלם של בני משפחת ברקוביץ שפר עליהם, והם נבחרו להשלח למחנה זה, שבאופן יחסי היה פחות גרוע ממחנות השמדה אחרים. למרות זאת, הרעב והמחלות היו אורחים של קבע במחנה, ואחיו הקטן נפטר במהלך שהותם במחנה.
לקראת סיום המלחמה, כאשר מפקדי המחנה הבינו כי כוחות הצבא האמריקאי מתקרבים במהירות, וקיצם קרב – העלו אלפי אסירים לרכבות משא, כאשר הם דוחסים אותם באכזריות אל הקרונות, והחלו לנסוע לכיוון גרמניה כדי לבצע שם את זממם ולהרוג את היהודים.
- "למרות שהייתי ילד קטן, בסך הכל בן ארבע, את הלילה ההוא, לא אוכל לשכוח. הרכבת נסעה כל הלילה, ולאורך כל המסע שמענו צרורות של יריות, על הרכבת וממנה חזרה. הבנו שהצבא האמריקאי קרוב מאוד.
- "עם אור ראשון של בוקר, נעצרה לפתע הרכבת, ובאזור כולו שררה דממת מוות. ברגעים הראשונים אף אחד לא הבין מה קורה. ואז לפתע נפתחו הדלתות, ומול עינינו נראו צנחנים אמריקאים. התברר שהגרמנים שהנהיגו את הרכבת וראו את האמריקאים - חששו לעורם, ופשוט עצרו את הרכבת וברחו.
- "יצאנו מהרכבת, והאזור כולו היה מלא בכוחות הצבא האמריקאים. יצאנו מהרכבת, סבי שהיה חלש מאוד התיישב על הריצפה, ואני הסתובבתי באזור. לפתע ראיתי חפץ עגול מעניין, שבקצהו כעין צבת. זה היה נראה לי משחק מעניין, לקחתי את זה בידי, ושיחקתי בצבת. כשהראיתי את ה'משחק' שלי לסבי, הוא נחרד לראות בידי רימון-יד עם ניצרה פתוחה... הוא חטף את הרימון מידי וזרק אותו הרחק בכל כוחו. באותו רגע התפוצץ הרימון, וכך ניצלתי בנס גלוי".
מפגשים משפחתיים בהשגחה פרטית
בניסי ההשגחה העליונה. הצליחה משפחתו להתאחד אביו היה מהבודדים שנפלו בשבי הרוסי והגיעו לסיום המלחמה בחיים, ואף הצליח לחזור להונגריה.
בהיותם במחנה פליטים בגרמניה יום אחד לקח אותו סבי למספרה, ובעודנו יושבים וממתינים בתור, נכנס למקום אחיה של אמי, שעד אותו רגע לא ידענו מה עלה בגורלו.
הדוד נסע להונגריה, וביקר את אחות אבי. בהשגחה פרטית בדיוק באותו זמן שהה אבי בבית אחותו, וכך שמע אבי כי אשתו ובנו שרדו את התופת. כאשר נודע לנו, באמצעות טלגרמה, שאביו נמצא בבודפסט, מיהרנו לנסוע לשם, והמשפחה התאחדה.
מעבר לארצות הברית
לאחר שהבינו שאין עתיד ליהודים בהונגריה, החליטו לנסות להגר לארצות הברית. לדודו משה לייב היו קשרים עם ארגון הבריחה, שסייע ליהודים לברוח מהמדינות הקומוניסטיות, וכך הצלחנו לעבור את הגבול לגרמניה המערבית. בדרכנו שהינו לילה אחד במחנה פוקינג, שם פגשתי לראשונה את חסידי חב"ד, אך לא נשארנו שם ועברנו למחנות אחרים.
בקיץ תש"ט קיבלו את אשרות הכניסה לארצות הברית, ונסענו לעיר הנמל הגרמנית ברמן, משם הפליגו האוניות לארצות הברית. כאשר הגענו לשם התברר כי האנייה הקרובה יוצאת בשבת. אבי ביקש מהאחראים לאפשר לנו לקנות שביתה באנייה לפני שבת, אך הללו סירבו והודיעו כי אם לא נעלה בשבת – נפסיד את מקומנו, ונאלץ לחכות לאנייה הבאה, שתצא אולי בעוד חודש. לאחר שאביו הודיע חד משמעית שאנו לא נעלה על האנייה בשבת, התרשם הפקיד האחראי מעמידתו של אבי על עקרונותיו, ואמר כי ישתדל לסדר מקום עבורנו באנייה היוצאת כבר ביום שני...
ברבות השנים התבררה ההשגחה הפרטית, כי האנייה הראשונה נסעה לנמל בוסטון, ואילו האניה השנייה, בה נסענו, עגנה בחופי ניו-יורק, וכך נסללה הדרך למפגש עם חסידי חב"ד.
הדרך לליובאוויטש
כאשר הגעו לניו-יורק, אנשי הג'וינט שיכנו אותנו במלון דירות זמני במנהטן. יחד איתנו היו עוד כמה משפחות חרדים עם ילדים צעירים, וכולנו הלכנו אל האדמו"ר מקלויזנבורג, שנודע ביחסו המיוחד לפליטים. כאשר ראה אותנו, החליט במקום לפתוח ישיבה קטנה עבור ילדי הפליטים, וכך למדנו שם כמה חודשים.
בחורף תש"י מצא אביו דירה בשכונה בין וויליאמסבורג לקראון הייטס. משך כמה שנים למדתי בישיבת ערוגות הבושם, אך לישיבה זו הייתי צריך לנסוע עם האוטובוס העירוני ואחר כך ללכת ברגל עוד כמה דקות. בימי החורף המושלגים זה לא היה קל, ולכן כאשר שמע מילד שכן שהוא לומד בישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' על פינת הרחובות בדפורד ודין, והאוטובוס של הישיבה לוקח אותו מהבית – ביקשתי מאבי לעבור לישיבה החב"דית. כך למעשה הגעתי לליובאוויטש בשנת תשי"ג.
כשעבר ללמוד בתומכי תמימים היה כבר בגיל בר-מצווה, ובשבתות מברכים צעד רגלית ל-770 להשתתף בהתוועדות של הרבי.
פעמים רבות לקחתי איתי את אחיי הקטנים, וכך הם התקרבו לליובאוויטש, עד שכאשר הגיעו לגיל ישיבה עמדו על כך שירשמו אותם ל'תומכי תמימים'.פעם אמר הרבי לאביו ביחידות: הוא (מרדכי צבי) התחיל (ללמוד בליובאוויטש), והאחים הגיעו אחריו.
נוסח התפילה החב"די
באותן שנים שמע לראשונה את הנוסח החב"די של תפילות הימים הנוראים. במיוחד התחבר אל המנגינות של הרב שמואל זלמנוב, עורך ספר הניגונים, וכן הרב יוסף וויינברג.
ר' מוטל אומר: "מכיוון שבשנים ההן לא היו נפוצות הקלטות של בעלי-תפילה, כאשר הייתי צריך לגשת לפני העמוד בימים הנוראים, ניגנתי מתוך הזיכרון. לכן, המנגינות שלי מבוססות על המנגינות של בעלי תפילה הנ"ל, אולם בשינויים קלים",
שליחות בפיטסבורג והוראה להיות שוחט
בשנת תשי"ד הגיע לניו-יורק הרב שלום פויזנר, שליח הרבי בפיטסבורג, וביקש לקחת כמה תלמידים כדי לפתוח ישיבה בעירו. ר' מרדכי, שאהב ללמוד במקום שקט, קפץ על המציאה, וכך למד חמש שנים בפיטסבורג. ראש הישיבה היה הרב זלמן שמעון דבורקין, והמשפיע היה ר' משה לברטוב.
בשנת תשי"ח חזר לניו-יורק, ולאחר שלמד שנה שלימה ב'בית חיינו', ביקש לצאת שוב לישיבה שקטה יותר, ועבר לישיבה במונטריאל.
מספר ר' מוטל: "באותן שנים נכנסתי ליחידות עם אבי, ששאל את הרבי אם אוכל לצאת לעבוד חלק משעות היום. הרבי ענה: "זאל ער בלייבן נאך דריי יאר, און נאכדעם לערנען שחיטה [= שישאר עוד שלוש שנים בישיבה, ואחר כך ילמד שחיטה]". לאור דבריו של הרבי, ידעתי ברור שעבודתי בחיים תהיה בתחום השחיטה. ואכן, בהיותי במונטריאל, למדתי שחיטת גסות אצל ר' זלמן מרוזוב.
מספר ר' מוטל: "בהרבה ענינים של שחיטה ראיתי כיצד הקב"ה מוביל אותי, בסיפורי השגחה פרטית נפלאים.
פעם אחת הלכתי יחד עם עוד חברים לשחוט במשחטה מסויימת, וכאשר הגענו לשם ראינו שלא מקפידים שם על כמה דברים עיקריים. לא ידענו מה לעשות, וכתבתי לרבי שהרבנים מכשירים בלית ברירה, כי אם לא יכשירו – יביאו רבנים אחרים... אבל אנחנו מאוד מבולבלים ("צוטרייסלט"), ולא יודעים מה לעשות. הכי קל כמובן היה לעזוב, אבל באותה תקופה היה מאוד קשה להשיג עבודה כשוחט, ופרנסה אחרת לא הייתה לנו. לא היה קל. תוך זמן קצר קיבלתי את תשובת הרבי. בקשר למה שכתבתי שלרבנים אין ברירה, כתב הרבי: אבל לכם יש ברירה... בקשר למה שכתבתי שאנחנו מבולבלים, כתב הרבי שאין מקום להיות מבולבלים, וסיים שזכות עמידתם בניסיון – מסייעת. ברוך ה' עמדנו בניסיון ועזבנו את המקום. בהמשך השנים ראיתי כיצד הקב"ה משלם לי בכפל כפליים".
כל נדרי הראשון
לקראת יום הכיפורים תשמ"ה ביקשו מר' מוחטל להחליף את השליח ציבור הקבוע ר' מרדכי טלישבסקי אשר אינו חש בטוב.
למרות שר' מרדכי כיהן כבעל תפילה בימים הנוראים בבתי כנסת שונים, מזה עשרים שנה, הוא לא ראה את עצמו ראוי לעמוד לפני התיבה במניין של הרבי.
בערבו של היום הקדוש, נעמד ר' מרדכי ליד עמוד החזן עטור בקיטל לבן.
הרבי עמד מימינו, על בימת התפילה, ולידו עמד ר' שמריהו גוראריה, לו היתה 'חזקה' רבת–שנים להוציא את ספרי התורה מארון הקודש, ולהגיש לרבי את ספר התורה הראשון. בהתרגשות רבה המתין למעמד נורא ההוד של הוצאת שלושת ספרי התורה, המסמל את תחילת "כל נדרי".
לפתע נשמעו קריאות 'הצלה' מכל העברים. ר' שמריהו גוראריה שהיה לו חזקה להוצאת ספר התורה לכל נדרי, לקה בלבו וקרס תחתיו מול ארון הקודש. 45 דקות ניסו אנשי ההצלה לבצע בו פעולות החייאה, כאשר כל אותה העת עומד הרבי על בימת התפילה ועוקב בעיניו הקדושות על המתרחש.
רק לאחר שאנשי ההצלה הוציאוהו אל בניין סמוך וקבעו את פטירתו, ירד הרבי מבימת התפילה אל ארון הקודש, לקח בידו את ספר התורה הקטן, ונתן בכך את האות להתחלת 'כל נדרי'.
ממשיך בשליחות
לאחר שחצה את גיל השבעים, חשב ר' מרדכי לפרוש, אבל כאשר המחשבה הזאת עולה בדעתו, הוא נזכר מייד בליל ההצלה שלו ממחנה ההשמדה ברגן-בלזן: "אין לי ספק, שכל אחד שניצל, יש לו תפקיד מיוחד. כשאני חושב על כך, מדוע הקב"ה בחר להציל אותי, התחושה שלי היא, שהקב"ה הועיד לי את התפקיד רב האחריות הזה, לעמוד לפני התיבה במניין של הרבי".
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ הערך מיוסד על כתבתו של הרב אברהם רייניץ בשבועון בית משיח ערב ראש השנה תשע"ז. גליון מספר 989.
- ↑ לימים סיפר לבנו כיצד חפר יחד עם יהודים נוספים בור עמוק במורד ההר, כדי שבערב יום כיפור יוכלו לטבול ב'מקווה'.