עבודת השם

עבודת ה' היא אחת מן הציוויים הכללים שבתורה, שנאמר: "ועבדתם את ה' אלקיכם". ענינו הוא שיכוף האדם את עצמו לעבוד את הקב"ה, כעבד שעובד את רבו. ציווי זה יש בו ייחוד, והוא מצוות התפילה, כמאמר חז"ל: "ולעבדו - זו תפילה".

בשם עבודה נתכנתה עבודת הקרבנות בזמן שבית המקדש היא קיים, עד שנאמר כי עבודה היא אחת מן שלושה העמודים עליהם העולם מתקיים. בזמן שאין בית המקדש קיים, העבודה היא בתפילה. אולם מלבד עניינים פרטיים אלו של עבודה, עבודה היא ציווי כללי בכל מצוות התורה, שיקיים אותם בבחינת עבודת עבד לרבו.

מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את המידות ולאהפכא מחשוכא לנהורא לתקנם ולמתקם.

ענינה

עבודת ה' היא מן הציוויים הכלליים שבתורה.

כלל גדול בעבודת ה' הוא שהעבודה שמצד הרצון והבחירה שמחמת המשכילים קרבת אלקים לי טוב אין זו נקרא בשם עבודת עבד, כי עיקר העבודה היא לקבל עליו עול מלכות שמים שהיא למעלה מן הטעם ודעת המושג, וכמו שנאמר "שום תשים עליך מלך" וכמאמר רז"ל: בטל רצונך מפני רצונו שיהיה לו ביטול רצון וכאלו אין לו רצון אחר כלל רק לקיים מה שמצוה עליו הקב"ה. ובקבלה זו אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכל עלמין.

בשם עבודה נתכנה עבודת הקרבנות, שנקרא בשם עבודה והוא אחד מן העמודים שעליהם העולם עומד.

מבואר כי עבודה היא מלשון "עיבוד עורות", לברר את המידות ולאהפכא מחשוכא לנהורא. שאין נקרא בלשון עבודה אלא כשמתקן איזה דבר, וענין התיקון היינו להוציא הפסולת ולברר הטוב עד שיהיה הדבר נקי מכל סיג וברור בתכלית.

עבודת ה' היא מתחלקת לשני עניינים עיקריים: סור מרע ועשה טוב. וענין סור מרע הוא בכללות שס"ה מצוות לא תעשה, וענין עשה טוב הוא רמ"ח מצוות עשה.

עבודה והשכלה

שני שיטות עיקריות קיימות בחסידות חב"ד, שכל חסיד בוחר לילך באחת מהם.

השיטה הראשונה מכונה עבודה, והשנייה מכונה השכלה. בעוד שהחסידים השמים דגש על ההשכלה (המכונים משכילים מתעסקים בעיקר בלימוד והעמקה בתורת החסידות ובחקירה אלוקית, הרי שהחסידים השמים דגש על עבודה (מכונים עובדים), מתעסקים בעיקר בהורדת ענייני החסידות לעבודה בפועל, תוך שימת דגש על עניין התפילה.

עובד הולך על הרגליים, משכיל הולך על הראש

בשנת תרס"ב אמר אדמו"ר הרש"ב: עובד הולך על הרגליים, משכיל על הראש.

פירוש העניין הוא: כאשר עוסקים בהשכלה, יכולים לצמוח סברות שכליות בחסידות, שאינם אמת. בנוסף לכך, עלולים סברות אלו לגרום למשכיל לגאווה, המכונה "הגבהה של שטות, שהולכים על הראש".

העובד,, עבודתו היא עבודה של אמת, ויותר מזה, עבודתו עצמה פועל עליו את עניין הענווה, ולכן הוא מכונה "ענווה של אמת, שהולכים על הרגליים".

עובד

החסיד העוסק בעיקר בעבודת ה' מכונה עובד, בניגוד למשכיל, העוסק בעיקר בלימוד תורת החסידות.

עובד = עניו

על עובד להיות עניו, ולא שפל, בעוד ששפל עסוק כל הזמן בצער על מעמדו ומצבו, הרי שעניו, למרות שיודע ומכיר במצבו האמיתי, מנסה כל הזמן להתרומם יותר בעבודת ה', על ידי יגיעה. זהו עניינו של עובד, להכיר במצבו הרוחני, ועם זאת כל הזמן לנסות להתרומם מעלה מעלה בעבודה, מתוך יגיעה.

לקריאה נוספת

• ליקוטי דיבורים, חלק ג', עמ' 607 - 610.