אורות וכלים

אורות וכלים - הספירות האלוקיות כלולות כולם מבחינת אור ומבחינת כלי.

האור - הוא ההתגלות האלקית הנמשכת מעצמות אור אין סוף ברוך הוא להאיר ולפעול את פעולתה בספירות, והכלי - ענינו להגדיר ולהגביל את האור בפעולתו ובצורתו וביחד משמשים הם ממוצע בין אור אין סוף לבין הנבראים (המונח אור מיוחס בעיקר לאורות וכלים של עולם האצילות אך יש בו פרטים השייכים בכל סוגי האורות וכלים).

אורות וכלים מסמלים שני הפכים אך בכל זאת צריכים זה לזה, שכן אור במהותו הוא בלי גבול הן בהתפשטותו שאין לה סוף והן בתוכן מהותו - אין לו הגבלה הקובעת את אופן ציורו אלא הוא במהותו מופשט, ואף שיש בו ציור קצת שהרי יש אור החסד ואור הגבורה, מכל מקום אופן הגבלה זו אינה כמו ההגבלה בכלים וביחס לכלים נחשב פשוט (ועד ששייך שיהיה מצב של "אחליפו דוכתייהו" - שיתחלפו האורות בכלים שונים שזה מראה שהאור אינו באמת מצויר באופן אחד), אמנם הכלי מצד שני הוא מוגבל הן בהתפשטותו והן בתוכן מהותו הוא מצויר ומוגבל.

אורות וכלים נמשלו בכמה פרטים לכוחות הנפש המתלבשים באברי הגוף על מנת לפעול את פעולתם, הכוחות הם בבחינת אורות והאברים הם הכלים. שכן גם בהם הכח הוא אור והתגלות מהנפש, והוא מופשט - באופן יחסי - מגדר ודרגת הפועל היוצא מהכח. ואילו האבר הוא הכלי המגדיר, מגביל וממחיש את הכח, ובאמצעותו יורד הכח ובא לידי פועל.

ואור זה הבלתי מוגבל מתלבש בכלי - שהוא אמנם גם מציאות רוחנית, אבל הוא הכח המגביל והמגדיר, ולכן הוא מכסה ומסתיר את האור והחיות השופע, ומביאו לידי פעולה מוגדרת ומוגבלת.

הדביקות של האורות ושל הכלים

המושג דביקות הוא קשר חיצוני של שני דברים נפרדים וזאת בשונה מהתקשרות שבה מתבטא קשר של הפנימיות, אמנם בענין הדביקות מצינו שהובאו שני פסוקים, במקום אחד הובא הפסוק "כאשר ידבק האזור אל מתני איש" ובמקום אחר הובא הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" ומבואר בזה ששני פסוקים אלו מדברים בשני סוגי דביקויות - האחד דביקות של האורות ואחד דביקות של הכלים:

גם לאורות וגם לכלים יש יחס של דביקות למקורם אך ישנו הבדל בין היחס ודביקות של האורות למקורם לבין היחס ודביקות של הכלים למקורם (ראה לקמן שרש האורות וכלים) והוא, שהאורות הם דבר אחד ממש עם מקורם - אוא"ס, ( אמנם הסיבה לכך שנקרא דביקות ולא התקשרות היא משום שבסופו של דבר האור הוא התפשטות שיוצאת מהעצם) ועל יחוד זה נאמר "ואתם הדבקים בה'" שנעשים דבר אחד ממש משא"כ בכלים הדביקות שלהם היא כשל שני דברים נפרדים הדבוקים זה בזה וגם אחרי ההידבקות הם שני דברים ולכן נאמר על זה הפסוק "כאשר ידבק האסור אל מתני איש" המבטא דבר זר שדבוק אל האדם אך נשאר דבר נפרד.

אמנם בנוסף לחילוק שבין האורות לכלים ישנו הבדל בכלים עצמם, בין היחס של הכלים לאורות לבין היחס של הכלים למקורם, היחס שבין הכלים לאורות שבם הוא כמו נפש וגוף שהם אמנם שני דברים נפרדים אך מתייחדים לגמרי (ואין זה בסתירה לכך שהם עדיין שתי דברים נפרדים כנ"ל וראה לקמן בענין דביקות שאינה ניכרת), משא"כ היחס שבין הכלי למקורו הוא כשל אב ובן שנשארים שתי מציאויות שנפרדות אף שיש ביניהם דביקות.

דביקות ניכרת ודביקות בלתי ניכרת

בהגדרת הענין, מהו דביקות ניכרת ומהו דביקות שאינה ניכרת מצינו שני אופנים:

• אופן אחד: ההדגשה במה שאומרים הדביקות היא בגודל הקרבה, ולכן הדביקות של האורות הוא דבר הניכר וגלוי, משום שהוא נדבק ונעשה דבר אחד ממש עם מקורו וניכר איפה שהוא דבוק, משא"כ הכלים הם אמנם דבוקים אבל מכיון שהם עדיין נשארים מציאויות נפרדות, לא ניכר בהם הדביקות (כמשל האבן ובן, שמראיה שטחית אינו ניכר היחס והדביקות ביניהם).
• אופן שני: ההדגשה בדביקות היא עד כמה הם שני דברים מפרדים שצריכים את פעולת הדביקות בכדי להתייחד שבאורות, מכיון שהם דבר אחד ממש, לא ניכר בהם שהם שני דברים שדבוקים אלא הם נראים כדבר אחד, משא"כ הכלים מכיון שניכר שהם שני דברים נפרדים, לכן גם אחרי הייחוד שלהם ניכר שיש שני דברים הדבוקים.

איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד

מאמר הזהר "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד" בא לתאר את היחס שבין "איהו"(משמעותו של "איהו" יתבאר לקמן) לאורות (חיוהי) ולכלים (גרמוהי) שהוא יחס של אחדות ודביקות. והנה מכפילות הלשון שהוצרך לומר פעמיים איהו ופעמיים חד במקום לכתוב "איהו וחיוהי וגרמוהי חד" נראה שהזהר מדבר בשני דרגות שונות של אחדות ודביקות, ודבר זה מתבאר בשני אופנים:

• אופן אחד: ה"איהו" הראשון הולך על אוא"ס ביחס אל האורות וה"איהו" השני הולך על האורות ביחס אל הכלים והסיבה לכפילות הוא משום שאין זה אותו דרגה של דביקות ויחוד.
• אופן שני: ה"איהו" הראשון הולך על היחס בין מקור האורות עם האורות וה"איהו" השני הולך על היחס שבין מקור הכלים עם הכלים שאין זה אותו יחוד כנ"ל (וראה עוד לקמן שלאורות וכלים יש שרשים נפרדים).

שרש האורות ושרש הכלים

השרש הוא הגורם לחילוק של גילוי והעלם

הסיבה לחילוק בין האור שבמהותו הוא גילוי ובלתי מוגבל לבין הכלי שמעלים ומגביל, נובע מיחסם אל האוא"ס: האור הוא דבוק באוא"ס שאינו מוגבל, ומכיון שהאור דבוק באוא"ס בתכלית ואין לו שום מציאות משל עצמו אלא כל מציאותו היא גילויו והתפשטותו של אוא"ס המאור, ולכן הוא מעין המאור, וזו גם הסיבה שהאור אינו מוגבל.

משא"כ הכלים, אף שגם הם אלוקות ומצד זה אף הם דבקים במקורם, מכל מקום הם נחשבים אלקות באופן שכבר נחשב מציאות מובדלת, (וכנ"ל, היא מציאות נפרדת שהיא גם דבוקה אך לא כדבר אחד) ולכן היא כבר מוגבלת ומצוירת.

אמנם חילוק זה עצמו נובע מחילוק שישנו בשרשם של האורות וכלים:

כשעלה ברצונו של ה' לברוא את העולם היה אוא"ס מלא כל החלל, ואז סילק ה' את האור ונשאר מקום פנוי, ואז חזר והמשיך קו, ממנו בסוף נשתלשלו העולמות אבי"ע. אמנם ע"י הסילוק של האור הבל"ג נשאר ונגלה הרשימו שהוא כח הגבול והעלם, מה שבכח ה' להעלים את האוא"ס.

והמשכת האורות הוא מהקו, שענינו כח הגילוי ולכן היחס שלו לאוא"ס הוא שהם גילוי של אוא"ס משא"כ הכלים נמשכים מהרשימו שענינו כח ההעלם והגבול ולכן עניננו שאינו מורגש בו האוא"ס.

השרש מכריח את האור לירד בכלי

כמו שיתבאר לקמן (פיסקה - גילוי והעלם האור ע"י הכלים) האורות מצד עצמם אינם מתגלים אלא הם בטבעם "לעלות למעלה" משא"כ הכלי טבעו "לרדת למטה", ולמרות ההפכיות שבהם, הכלי יכול להכריח כביכול את האור לרדת ולהתלבש בכלי, זאת משום שהרשימו ממנו באים הכלים הוא נעלה יותר מהקו ממנו באים האורות,

ואמנם הכלי להיותו העלם, אינו מרגיש את מעלת שרשו אף על פי כן, האור שהוא גילוי, כן מרגיש את שרש הכלים ומצד דרגה נעלית זו מעדיף לרדת בכלי היפך טבעו מצד עצמו ולכן נקרא זה הכרח (אך אין זה באמת הכרח שכן כל השפעה צריכה להיות בשמחה וברצון).

גם בפרט זה דומים האורות וכלים למשל של נפש וגוף, שגם בהם הנפש יורדת להתלבש בגוף על אף שבטבעה לעלות וטבע הגוף לרדת, מכל מקום יש לגוף שורש נעלה יותר מהנפש שכן הגוף מושרש בסוכ"ע והנפש מושרשת בממכ"ע ומצד שרשו הנעלה יותר יכול הגוף להכריח את הנפש להתלבש בו.

גילוי והעלם האור ע"י הכלים

הצורך בכלי בכדי לגלות את האור

ביחס שבין האור לכלי מוצאים דבר והיפוכו, מצד אחד הכלי הוא מגביל ומעלים את האור ומצד שני מגלה אותו וכפי שהוזכר, האור צריך את הכלי כדי שיוכל להתגלות. בטעם הדבר שהאורות אינם יכולים להתגלות בעצמם אלא דווקא ע"י הכלים נתבארו שתי סיבות:

• סיבה אחת: להיות שהאורות הם כל כך מופשטים מציור והגבלה, לכן אין להם אפשרות להתגלות אל הזולת - המקבלת דברים לפי ההגדרות המסוימות שלה ועד שלא יתלבשו בכלים ישארו הם בהעלם, ועל כן צריכים האורות להתלבש בכלים שהם בענינם הגבלה וציור מסוים המאפשר לאור להתגלות.

• סיבה שניה: טבע האור להיות בתנועה של רצוא והמשכות אל מקורו - המאור ולא לרדת ולהתגלות ולכן צריך שהכלי ימשיך את האור בכדי שהוא יתגלה (ראה לעיל פיסקה - שרש האורות ושרש הכלים).

החילוק שבין שני האופנים הוא, שלפי האופן הראשון לא מתגלה כל כך האור אל הנבראים אבל באופן השני האור אינו נמשך להתגלות כלל משום שהוא מתכלל במקורו.

אף על פי שהאורות וכלים הם הפכיים זה מזה, מכל מקום התלבשות האורות בכלים הוא באופן פנימי, דבר זה הוא בדוגמת הנפש והגוף, שאף הם שני הפכים גמורים ובכל זאת הנפש מתלבש בגוף באופן פנימי.

הכלי מסתיר על הפנימיות ומגלה את החיצוניות

האופן בו הכלי מאפשר לאור להתגלות הוא ע"י שהוא מגלה את האור בצורה מוגבלת ומצוירת, נמצא איפה שעצם מהותו של האור אינו מתגלה שכן האור כפי שהוא בעצמו אינו מוגבל, ומה שהתגלה נקרא חיצוניות האור, והעלמת הפנימיות וגילוי החיצוניות תלויים זה בזה, שע"י שהפנמיות הבלתי מוגבלת נעלמת, ממילא מתגלה החיצוניות של האור.

חיצוניות ופנימיות הכלי

והנה בכלי ישנן שתי בחינות; חיצוניות ופנימיות, "חיצוניות הכלים הוא כח ההשפעה והפעולה חוץ לעצמותם, וכמו בגשמיות הרי כח המעשה הוא הפעולה בדבר שחוץ לעצמו, וענינו בחיצוניות הכלים הוא אור השייך לעולמות שלמטה.

ופנימיות הכלים הוא מהות ועצמות הכלי כמו שהיא לעצמה, דענינה הוא מה שמתאחדת עם עצם האור שהוא למעלה מעלה מבחינת העולמות".

ביאור הענין, הנה באור האלקי שבספירות האצילות ישנו עצם האור - פנימיותו כפי שהוא לעצמו, ויש בו גם החלק שבאור השייך להיות מושפע ומתקבל אצל הנבראים.

כמו כן בכלי ישנו עצם הכלי - פנימיותו, דהיינו, היותו מוכן ומסוגל לקבל ולהכיל את עצם האור (וכמשל אברי גוף האדם, שבראם הקב"ה במתכונת והרכב פיזיולוגי המסוגל לקבל לתוכו אור וחיות הנפש), ומאידך יש בו גם התכונה להגביל ולצמצם האור המתלבש בהם ומתגלה באמצעותם, כדי שיושפע לנבראים.

ועל פי זה יובן שפנימיות הכלי מאוחד עם פנימיות האור, ואילו חיצוניות הכלי משמש מעבר להשפעת חיצוניות האור.

והמשל על זה, הוא הכלי בגשמיות, שעיקר ענינו הוא היותו בית קיבול להכיל את המשקה שבתוכו, ואילו האפשרות לצקת ממנו את המשקה אל מחוץ לו, הוא דבר נוסף על עיקר ענינו, כלומר - טפל.

וכמו בגשמיות ממש - הנה הדופן הפנימי של הכלי הוא בסמיכות - ובא במגע - עם המשקה שבתוכו, ואילו חיצוניות הכלי אינו נוגע בתכולה, וכל ענינו רק לצקת ולהביא המשקה אל המקום שרוצה האדם. וכך גם באורות והכלים שבספירות האצילות.

אחדות ה' גם מצד הכלים

אמנם מה שהובא לעיל משל מאברי הגוף לענין הכלים שבספירות, הנה אין המשל דומה לנמשל בכל הפרטים. כי אברי הגוף לא נתהוו מהנפש המתלבשת בהם, ואילו הכלים שבספירות "הן גם כן בחינת אלקות והם נמשכים גם כן מעצם האלקות אלא שהוא על-ידי צמצומים רבים ועצומים שנצטמצם ונסתתר האור הפשוט עד שנתהוה ממנו מציאות חכמה ודעת".

הוה אומר; מהתעבות האורות נתהוו הכלים. ועל זה נאמר בזוהר הק': "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", להורות שאיהו - עצמות אור אין סוף ב"ה, אחד עם חיוהי - האורות, וגרמוהי - הכלים, ואינן מציאות נפרדת ח"ו, אלא הוא ומדותיו אחד.

אור אין-סוף - כשמו כן הוא, שאין לו סוף וגבול. והיינו, שאינו מוגבל ח"ו אפילו בבלתי-גבוליות שבו, שכשם שיש לו כח בלתי בעל-גבול, כך יש בו כח הגבול, ושניהם קוים שקולים בו.

ושני כוחות אלו אינם בבחינת כוחות נפרדים ח"ו זה מזה - בהיותם כלולים באור אין סוף ב"ה, אלא הם רק בגדר בחינת יכולת שבאור אין סוף - שהוא יחיד ומיוחד - מה שביכולתו להאיר ולהתגלות, וביכולתו שלא להאיר, ואדרבה להעלים על האור.

ומקו הבלי גבול שבאור אין סוף נאצלו האורות שבספירות, ואילו מקו וכח הגבול שבאור אין סוף - נאצלו הכלים של הספירות.

נמצא אפוא, שכל הגבול שבנבראים הוא מבחינת הכלים. והכלים מאוחדים באין סוף ב"ה, והן אלקות ממש לברוא יש מאין. ואם-כן כל הנבראים מאוחדים בעצמותו יתברך.

מקורות לעיון:

• תניא לח.
• שער היחוד והאמונה פרק ד.
• אגה"ק כ.
• תניא קונטרס אחרון - סימן ד.
• דרך מצוותיך מצוות האמנת אלקות^{[דרוש מקור: איזה פרק?]}, שרש מצות התפילה.^{[דרוש מקור: איזה פרק?]}
• ספר המאמרים תרצ"ה ד"ה ויקח ה' אלוקים וד"ה צהר תעשה.
• ספר המאמרים תש"ד ד"ה בסוכות תשבו.
• ספר המאמרים מלוקט - חלק ה' מאמר דיבור המתחיל בשעה שעלה משה.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==