הבעל שם טוב
רבי ישראל בעל שם טוב נולד בח"י אלול בשנת נח"ת לאביו - אליעזר ואמו שרה.
עיר הולדתו היתה אוקופ שליד קמיניץ הפודולית, דהיינו על גבול פולין-תורכיה, כמו שהיה לאחר הכבוש התורכי. הוריו נפטרו עליו בילדותו והילד היתום נתחנך בקשיים רבים. נוהג היה להתבודד ביערות שבסביבות העיר.
את פרנסתו מצא לו הנער-הילד ממשרות שונות: תחילתו עוזר למלמד הילדים. הוא היה המוליך והמביא את הילדים לחדר ולבית המדרש. לאחר מכן נעשה לשומר בית המדרש. שעה שהיו הכל ישנים, אזי היה הנער עובד את עבודתו.
בהיותו נער בן י"ד מובאים אליו כתבים של מקובל בשם רבי אדם בעל שם. כתוצאה מכתבים אלה הופך הנער לבעל ידע-רב בקבלה. הוא מתקדש ומטהר ע"י טבילות וקיים מצוות בדבקות.
עד עתה היתה נחשבת דמותו של רבי אדם כדמות בלתי קיימת ואגדית בלבד, אולם בינתיים נתגלו עקבותיה של אישיות מופלאת זה ולספור אודותיו יש ערך היסטורי רב. בתקופה בלתי ידועה לנו בא הנביא אחיה השילוני ומלמדו תורה והוא הנקרא בפי הבעש"ט: "מורי ורבי הידוע". הוא עוזב את עיירתו ועובר לגליל בראד, הסמוך לפודוליה. הוא נעשה מלמד באחד החדרים וכתוצאה מפגישה עם רבי אפרים מבראד, מנכבדי העיר ואביו של הרב המפורסם רבי אברהם גרשון, הוא נעשה לחתנו אלא שרבי ישראל, מבקש להשאיר את ענין האירוסין בסוד. רק לאחר פטירתו של רבי אפרים, בא הריב"ש לשאת את אשתו, אולם בבואו הסתיר את עצמו. לבוש היה כאכר, עטוף בגדים גסים, כ"אחד הריקים". נסיונותיו של רבי אברהם גרשון להפטר מן ה"אכר הגס" עלו בתוהו והוא מיהר, לפחות, להרחיק אותו מסביבתו.
הזוג הצעיר עבר לאחד הכפרים שבין קוטוב (בפולאנית KUTY) לקוסוב. ר' ישראל היה מבלה רוב זמנו בהתבודדות. פעמיים בשבוע היתה באה אשתו עם עגלתה. הריב"ש היה ממלא את העגלה בטיט והטיט היה נמכר על ידה בעיר. לאחר מכן שוב עברו לאחד הכפרים. הפעם עסקה אשתו במכירת משקאות. לאחר מכן היה, לפי מקור אחר, ריש דוכנא בהורדונקא, מלמד בבית מוכסן אחד, שוחט בכפר קשילוויץ הסמוך לעיר יאזילוויץ, שהיתה אז עיר גדולה. בשנת ת"ץ (1730 ) עבר הריב"ש לטלוסט שבגליציה TLUSTE והיה שוב למלמד. גם שם חי בדחקות רבה ו"אצבעות הרגלים היו יוצאות דרך חורי המנעלים".
בן ל"ו נצטוה הריב"ש להתגלות בעולם. לפי מסורת חב"ד: ביום י"ח אלול תצ"ד. הוא נתכנה בתואר "בעל שם" שהיה נפוץ בדורות אלה ושלא נראה אגב, לכמה מבני חבורתו הראשונים. פרסומו הראשון היה בעיר טלוסט. כמה אגדות נפלאות מתארות את התגלותו הראשונה. יש בהן מן הראשוניות שבאגדות החסידיות וכדאי להביאן:
אחד מבני חבורתו של רבי אברהם גרשון מקיטוב, נזדמן לכפרו של הבעש"ט. קבלו הבעש"ט בכבוד גדול ושרתו. אחרי האכילה אמר התלמיד: ישראל! תכין לי הסוסים שאסע מיד. הבעש"ט הפציר בו שישאר אתו לשבת. אולם התלמיד צחק ממנו, כי אותו יום - יום שלישי בשבוע היה. נסע התלמיד כברת דרך ונשבר לו האופן. חזר ונטל האופן ונשבר לו משהו אחר בעגלה. כך קרה לו מכשול אחר מכשול, עד שנאלץ לשבות שבתו עם הבעש"ט.
התפלל התלמיד מנחה, קבלת שבת ומעריב והבעש"ט איננו. לשאלה היכן הוא? השיבה אשתו: בשדה. בשעה מאוחרת חזר הבעש"ט לביתו והתנהג כאדם פשוט. בקשו הבעש"ט שיאמר דברי תורה. אמר לו התלמיד את פרשת השבוע והנאמר בה. אחרי האכילה הלכו כולם לישון. באמצע הלילה הקיץ האורח והנה אור גדול מעל התנור. סבר האורח כי התנור בוער ורץ אליו לכבותו, אולם משנתקרב ראה שלא העצים בוערים, אלא אור לא-טבעי הוא ונתעלף. העירו הבעש"ט ואמר: לא היית צריך להסתכל במה שלא הורשית.
בבקר, שוב יצא הבעש"ט להתבודדותו, אולם משחזר החל לומר את הקידוש ואת הזמירות בדביקות רבה. לאחר ששוב אמר האורח דברי תורה כפשוטם, אמר הבעש"ט: אני שמעתי אחרת. במנחה, כבר בא בהתגלות. אמר דברי תורה עמוקים, מיוסדים על הקבלה ואמר "דברי תורה, רזין דאורייתא, אשר לא שמעתן אזן מעולם". תלמיד זה הוא שפרסם את הבעש"ט בין חסידי העיר ואלה קבלו את הבעש"ט לרב עליהם.
לפי מקור אחר, עוד לפני ההתגלות היה מפורסם לאיש קדוש והיו באים אליו חולים רבים שירפאם, אולם הבעש"ט סרב לקבלם. אולם משמלאו לו שלשים ושש שנה, הסכים לקבל חולה-טירוף שהובא אליו והבעש"ט רפאו. מאז נודע לבעל שם.
עיקר פעילותו היה בנסיעות ובנדודים. אנו מוצאים אותו בהורדנקא, קיטוב, נמירוב, שאריגראד שבגליציה ופודוליה, אולם גם בפולנאה, שדה לבן, זאסלב ואחרות שבוואהלין. אגדות מאוחרות יותר מספרות גם על ביקוריו בפולין ואף במדינות אחרות. נוהג היה בנסיעותיו לרפא חולים - גם על ידי רפואות וגם ע"י קמיעות. אולם עיקר פרסומו בא לו ע"י תפילותיו הנלהבות שלא היו מקובלות עד אז וברוח קודשו המפליאה. כמה מספוריו המופלאים המובאים בספר "שבחי הבעש"ט" מצוינים בשמות של מקומות ואישים שנתאמתו לנו גם ע"י מקורות היסטוריים אחרים.
משנתרבו הדבקים בו, עבר הריב"ש, שנתפרסם כבר כ"בעל שם טוב", לעיר מז'בוז'. יש הנוקבים את שנת ת"ק כשנת בואו למז'בוז' MIEDZYBORZ שבפודוליה שהיתה מאז לירושלים של החסידות. כאן החלו להתרכז מסביבו אלפים ובתוכם גדולי תורה רבים וצדיקים מפורסמים, כיום יודעים אנו שהבעש"ט הוזמן לבוא למז'בוז' והוא אף שוחרר מתשלום מסים עירוניים וכך גם רבי זאב וולף קיצעס, שהיה נאמן ביתו, מעין "גבאי" המוכר כיום בהיכלי החסידים. הדבקים בו היו לתנועה רבת עם. יש הקובעים את מספר הדבקים בו, בסוף ימיו, לעשרת אלפים איש, ויש שמונים את מספרם בארבעים אלף.
בשנים אלה עמד הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, שתפסה מקום חשוב ומרכזי בתורתו, אולם תכניתו לא יצאה אל הפועל. האגדה החסידית מרבה לתאר את השתוקקותו של הבעש"ט לארץ ישראל ונסיונותיו לעלות אליה. לפי מקור מפורסם אחד, הגיע כבר הבעש"ט עם בתו וסופרו לתורכיה, אולם שם נתגלה לו, ע"י סימנים שונים, שעליו לחזור לביתו. אף על פי כן באגרתו אל גיסו הוא מודיעו: "אין אני מיאש עצמי מנסיעה לארץ ישראל".
בשנות הנהגתו במז'בוז' היה הבעש"ט למנהיג האומה. היה עליו לטפל בגזירות שונות שהובאו על העם, בעלילות דם בפדיון שבויים, באוסף כספים לטובת העניים הרבים ומשפחות הקדושים והתפוסים.
פרסומו הרב החל מעורר התנגדות בין רבני הדור, אף כי רק הדים קלושים על כך הגיעו אלינו אף הם ממקורות אגדיים בלבד. עוד נעמוד על פרשת היחס של בני הדור - חסידי החסידות וחולקיה - אל הבעש"ט. אולם בני הדור התוקפים את החסידות, אין מזכירים את שמו אפילו ברמז.
ביום רביעי א' דשבועות התק"ך (1760) נסתלק הבעש"ט לבית עולמו4.
תיאור הסתלקותו מתואר באופן דרמטי ביותר בספר שבחי הבעש"ט ומן הראוי להביאו: בימי הפסח של שנת תק"ך חלה הבעש"ט בקיבתו. הוא נעשה כחוש וקולו כמעט שלא נשמע. כוחותיו הלכו ורפו, עד שלא יכול היה לקרוא לשמשו ועל כן השתמש בפעמון.
בליל חג השבועות התאספו כל בני החבורה. הבעש"ט אמר לפניהם תורה. בבקר שלח לקרוא לאנשי ה"חברא קדישא" והורה להם כיצד יתעסקו בקבורתו. לאחר מכן התחזק מעט והתפלל בעצמו לפני התיבה בביתו. לאחר התפילה, יצא תלמידו רבי נחמן מהורודנקא, כדי לשפוך תפילה על שלום רבו. אמר הבעש"ט: לחנם הוא מרעיש בתפילה. אם היה יכול להכנס באותו פתח שבו הייתי נכנס אנכי, היה פועל. לאחר מכן שמעוהו מלחש: "אני מוחל לך אותן שתי שעות. אל תענה אותי!". משבאו בני העיר לברכו בברכת החג, אמר לפניהם דברי תורה. אחר שוב אמר דברי תורה לתלמידיו המקורבים "על עמוד שעולה מגן עדן תחתון לגן עדן עליון". אחר נפרד מבני העיר באומרו: "עד כאן גמלתי עמכם חסד ועכשיו תגמלו אתי חסד".
כוחותיו עזבוהו. הוא ציוה לתלמידיו לומר "ויהי נועם", הפרק בתהילים הנאמר בשעת הסתלקותו של אדם. משראה את תלמידיו מצטערים, אמר: "אין אני דואג לעצמי. כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ואכנס בפתח אחר". לאחר מכן שכב וישב כמה פעמים. אחר ציווה לכסותו בסדין וישכב פעם נוספת. הוא התחיל להזדעזע ולחרוד כמו שנהג בתפילת "שמונה עשרה" ואח"כ נח מעט. קולו לא נשמע עוד, רק שפתיו נשמעו מרחשות: אל תבואני רגל גאוה! אותה שעה נסתלק ובאותו רגע בדיוק - מסיימת האגדה החסידית - עמדו שני השעונים שהיו בבית ופסקו מללכת. תלמידו רבי ליב קעסלער סיפר שראה את יציאת הנשמה "כמו שלהבת מראה תכלת" והעיד "שבשעת יציאת נשמתו זרחו פניו כבקבלת שבת עם קבלת ה"נשמה היתירה".
הבעש"ט השאיר אחריו בן אחד - רבי צבי, שהיה נחבא אל הכלים ובלתי ידוע. מפורסמת יותר הבת - אדל, הן בזכות עצמה והן בזכות בניה - רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, מחבר "דגל מחנה אפרים" ורבי ברוך ממזבוז'.
תורתו של הבעש"ט לא נרשמה על ידו. דברי התורה מובאים בשמו בספרי תלמידיו. אפילו צוואתו המפורסמת שנדפסה בשם "צוואת הריב"ש" לא נכתבה על ידו, אלא ע"י תלמידו - רבי ישעיה מיאנוב. התוכן אמיתי, אולם אין זו לשון הבעש"ט. עיקר תורתו של הבעש"ט ודעותיו הובאו בספרי תלמידו המובהק - רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, אולם גם בספרי תלמידיו האחרים ונכדיו. לאחר מכן, רוכזו התורות שבספרים אלה לספר אחד: "כתר שם טוב". בדורות האחרונים כונסו התורות האלה ומוינו לפי נושאים בספר "בעל שם טוב" ב-2 כרכים גדולים. היו גם נסיונות נוספים לרכוז תורת הבעש"ט.
האגרת האחת הודאית של הבעש"ט היא האגרת הנפלאה, - שנדפסה עשרות פעמים -שנשלחה אל רבי אברהם גרשון מקיטוב שישב בארץ ישראל ושנועדה להיות מכתב המלצה לרבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה (לראשונה נדפסה האגרת בסוף ספר "בן פורת יוסף").
הבעש"ט מתגלה ב"שבחי הבעש"ט" כאדם הקרוב להמוני העם, דואג דאגות הכלל וחרד לפרט. באהבתו לאדם מישראל היה הבעש"ט מרפא חולים, מסייע לצדיקים נסתרים, עוזר לנדכאים, בכל דרך אפשרית. גם ע"י שנוי דרכי הטבע.
שבחי הבעש"ט וכל ספרי האגדה החסידיים מעלים את הבעש"ט למדרגת נביא וצדיק. אין דבר אשר הבעש"ט אינו מסוגל לקיימו - אפילו להחיות מתים. עוד נפרט את ההערכות של צדיקי החסידות לאישיותו של הבעש"ט וכחו הרב בעליונים - אולם מספורי המעשה והעובדות מוכח כי אכן כח נדיר לו, אשר ניתן ממרומים והוא בבחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". לפי אותם מקורות - המאושרים גם ע"י מתנגדי החסידות - היו גם רבים מהשרים והדוכסים מבקשים את עזרתו הרפואית וכך היטיבו גם עם היהודי הנדכא אשר היה נתון למרותם ולשלטונם.
בראשית התגלותו היה לבעש"ט סופר מיוחד - רבי אלכסנדר זיסקינד, שהיה כותב את קמיעותיו, אולם משרבו הבאים, נתקבל עוזר נוסף - רבי צבי סופר, שפרשיותיו היו ליקרות ערך ביותר. לאחר מכן נשאר רבי צבי לסופרו היחיד.
כיורשו המוכתר של הבעש"ט נחשב רבי דב בער ה"מגיד" ממזריטש, שעמד בראש הדור השני של החסידות.
אין שבח שלא נשתבח בו הבעש"ט בפי מעריציו. אין גבול ליכולתו ואין מעצור לכחו הרב בעליונים ובתחתונים. האגדה החסידית הרבתה לתאר את כח מופתיו עד כדי החייאת מתים ושינוי מעשי הטבע.
דמות זו של מפליא פלאות, מקורה לא רק בספרות האגדה שעליה נאמר "אין מקשין על האגדה", אלא בספרי היסוד של החסידות - בספרי המקור שלה, מתקופת תלמידי הבעש"ט שהכירוהו בחייו.
יורשו של הבעש"ט - ה"מגיד הגדול" רבי דב בער ממזריטש, מעיד עליו ש"ידע בכל חודש ניסן איזה ממונים ממנים על העולם בכדי לדעת איך להתנהג עמם ועל ידם" ו"הוא ידע שיחת עופות ושיחות דקלים"5.
גדול התלמידים ומפיצה הראשון של תורת החסידות - רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, מעיד על הבעש"ט: "אחיה השילוני, קבל ממשה רבינו, והיה מיוצאי מצרים, ואחר כך מבית דינו של דוד המלך, עליו השלום, והיה רבו של אליהו הנביא ורבו של מורי זלה"ה6. או "הבעל שם טוב ראה מרחוק ושמע הכרוזין כאשר נתברר לאמיתו"7.
רבי אהרן שמואל הכהן מסטעפן-אוסטרהא מעיד עליו: "אשר דברי האלהי הקדוש כל דבריו כגחלי אש ואפילו שיחות חולין שלו היו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומיליו לצד עילאה ימלל"8.
מענינים עד מאד הם דבריו של רבי מאיר מרגליות, רבה של אוסטרהא ומחבר "מאיר נתיבים" שנתמנה בשנת תקל"ז (1777), בפקודת מלך פולין, לרב הכולל של אוקראינה ופודוליה: "כאשר הזהירו אותי מורי הגדולים בתורה וחסידות, ובתוכם ידידי הרב החסיד מופת הדור, מוהר"ר ישראל בעש"ט זצ"ל, בענין כונה רצויה בלימוד לשמה, לדבק את עצמי בקדושה וטהרה, עם האותיות (של התורה) בכוח ובפועל... וכשיזכה להבין ולהתדבק בהאותיות הקדושות יוכל להבין מתוך האותיות ממש אפילו עתידות. ומילדותי מיום שהכרתי בדביקות האהבה את מורי ידידי מוהר"ר ישראל הנ"ל, ידעתי נאמנה שהנהגותיו היו בקדושה ובטהרה ברוב חסידות ופרישות... דמטמרין גלין ליה, כבוד ה' הסתר דבר"9.
תשמע גם עדותו של רבי מנדלי מויטבסק, שהכיר את הבעש"ט בימי ילדותו: "היה היה דבר ה' בידי הבעל השם טוב ויגזור אומר ויקם. אחד היה, ומהקדמונים לא קם כמוהו - אחריו לעפר מי יקום"10.
מענין להביא כמה עדויות של בני דורות מאוחרים: "העידו על מרן הקדוש רבינו חיות נפשינו אור זורח האר"י הבעש"ט כשהיה לומד תורה עם התלמידים הקדושים היה אש מלהטת סביבותיהם, ומתקבצין מלאכי השרת, והיו שומעין הקולות והברקים ואמירת אנכי ה' אלקיך מפי השם יתברך וזה מפורסם הרבה"11" .
"אור ישראל וקדושו, רוח אפינו קדוש ה', רבן של כל בני הגולה, שר התורה, אשר לו דומיה תהלה, רבינו ישראל בעל שם טוב, זכותו יגן עלינו, וללהב יצא ללבב, ולהלהיב לבות בני ישראל ולהאיר את העולם, והנה קבלה בידינו מצדיקים יסודי עולם אשר היה בחינת נפש דוד המלך עליו השלום"12.
כך במקורות החסידיים של בני דורו של הבעש"ט והדורות הבאים אחריו.
במקורות של בני הדור האחרים אין הבעש"ט נזכר כלל. קיימים כמה מקורות המגיבים על תנועת החסידות שנתחדשה בימיהם, אולם אין שם הבעש"ט נזכר בהם במפורש. יש המפקפקים אם רמזים אלה מכוונים לתנועת החסידות הבעש"טנית או לספיחים של תנועות אחרות. כגון זו של רבי יהודה חסיד ואחרים. אפילו אלו הפוגעים בחסידות במפורש כמו רבי יחזקאל לנדא מפראג בעל ה"נודע ביהודה", אין מזכירים את שם הבעש"ט.
המקורות היחידים המזכירים את הבעש"ט בשמו - בחייו הם רבי מאיר מקונסטנטין, בנו של רבי יעקב מעמדין, ורבי מאיר תאומים אביו של ה"פרי מגדים". רבי מאיר מקונסטנטין שלא היה חסיד, כותב עליו בהוקרה רבה: "אלוף ביהודה ובישראל עושה חיל, קטן וגדול שם הוא, ממציא מזור ותרף לגבר אין איל, גדול הוא בששר ושם לו ברקת וגבר בכל, ה"ה הרב המופלג המפורסם בשם טוב מורנו הרב ישראל נרו יאיר"13.
רבי מאיר תאומים "מגיד מישרים בקהילת לעוורטוב לערך עשר שנים אחר כך נתקבל למגיד מישרים ומורה הוראה בק"ק לבוב" מזכיר את המכתב שנשלח מארץ הקודש, "מה שכתב החסיד מוה"ר גרשון נ"י לגיסו המפורסם בעל שם טוב נ"י".
מקור אחר, בן אותו דור, שלא הכיר את הבעש"ט, כותב אף הוא בהוקרה - רבי חיים יוסף דוד אזולאי מזכירו בשתי רשימות בספרו המפורסם "שם הגדולים": "הרב המפורסם קדוש יאמר לו, מוהר"ר ישראל בעל שם טוב"14. וכן מעיד שהספר "אור החיים" נתחבב על הקוראים בפולין מפני ש"הרב החסיד הקדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמתו" של מחבר אור החיים
הסתלקותו
בחג הפסח תק"ך, הכול עדיין היה כתקנו. הבעל-שם-טוב הנהיג את עדת תלמידיו הקדושים, 'חבריא קדישא' בבריאות איתנה. יחד עמם הנהיג את עדת ישראל, 'עמך' הפשוטים, תושבי מז'יבוז' ועוד יהודים רבים שהגיעו מכל קצות הארץ, להתברך, להתייעץ ולקבל עצה ותושייה. האור שבקע ממז'יבוז' האיר את העולם כולו באור טהור וצח.
רק תלמיד אחד ידע כבר בחג הפסח את אשר צפוי להיות - רבי פנחס מקוריץ. מכבירי הרוח שבתלמידים.
רבי פנחס הגיע למורו ורבו הבעל-שם-טוב כדי להסתופף בצילו בימי חג החרות. לא היה מקום טוב מזה לשהות בו בפסח, חג האמונה, בצל האמונה הטהורה.
ערב שביעי של פסח, יום טוב האחרון של פסח תק"ך. רבי פנחס חלש קמעה, הוא אינו חש בטוב. שעה ארוכה התדיין בינו לבין עצמו האם ללכת למקווה ולטבול, אם לאו. לא דבר פשוט הוא, שכן אצל צדיק, כל מעשה יש בו עניינים גדולים ונשגבים. לבסוף הכריע רבי פנחס כי הפעם לא יטבול לפני כניסת החג.
למחרת, בוקר שביעי של פסח, עומד רבי פנחס בתפילתו - תפילה חסידית יוקדת, אש ושלהבת. בעיצומה של התפילה מראים לו משמים כי על מורו ורבו הבעל-שם-טוב, נגזרה הגזירה להסתלק! גזירה זו הייתה בשל התרבות כוחות ה'סיטרא אחרא' כנגד איש הטהרה, שהעז להתעצם בכוחותיו כנגד כוחות ה'סטרא אחרא' בעולם הזה.
לבו של רבי פנחס קפא באימה. רבו?? רבו האהוב יסתלק??? הן הוא במיטב שנותיו?!
התבונן רבי פנחס בדעתו לדעת אייהם שבילי שמים בהם יילך כדי להעתיר לקרוע גזר דין, אותם שבילים שלא יתקל בכוחות של ה'לעומת זה'. הוא חש כי אילו היה טובל במקווה יום קודם, היה בכוחו להועיל לבטל את הגזירה הקשה.
בתום התפילה נשאוהו רגליו ללכת לסעודת חג אצל הבעל-שם-טוב, יחד עם שאר ה'חבריא קדישא'. מיד כשנכנס פנה אליו הרבי ושאלו אם הלך אמש למקווה. רבי פנחס הבין מיד למשמעות העמוקה של השאלה, והשיב בשלילה. הניף הרבי את ידו בביטול:
"כבר נעשה מעשה, ואין אחר מעשה כלום".
רבי פנחס הרכין ראשו בדומיה של כאב. רק הוא והרבי ידעו את פשר הדברים.
ג
לאחר חג הפסח, החל הבעל-שם-טוב שלא לחוש בטוב. אף על פי כן, התאמץ להתחזק כדי לעבור לפני התיבה כהרגלו מקדמא דנא. הרבי לא סיפר על כך לתלמידיו הגדולים, כבירי הרוח, והוא שלחם אל הערים השונות להפיץ בהן את תורת החסידות. הרבי ידע היטב כי אילו יידעו על אודות הגזירה - יתעצמו בתפילותיהם כדי לבטלה, אך זו כבר נחתמה כדת. רק רבי פנחס, שידע את כל אשר נעשה, לא מש מן האוהל; חפץ להיות קרוב, הכי קרוב אל הרבי.
אט אט נחלש הרבי, תשו כוחותיו. אף הוא עצמו התבטא כי נטלו ממנו כוחותיו הרוחניים.
תלמידו הגדול רבי דוד פורקיס, אף הוא ענק-רוח, הזדרז להיכנס לחדרו של הרבי לשאול דרך ועצה כיצד יוכל להתפלל לרפואתו באופן שהמקטרגים לא ירגישו כי תפילה זו למען בריאותו. תלמיד זה ידע היטב כי ברגע שכוחות ה'סטרא אחרא' יחושו בכך, הרי שיהפכו עולמות כדי לחסום תפילות אלו.
שמע הבעל-שם-טוב את שאלת תלמידו והחל לומר לו את הדרך הנכונה בה עליו להתפלל. תוך כדי דברים התלהטו פניו של הרבי ונעשו בוערות כלפידים. מרגע לרגע התעצם הרבי בדבריו עד שאימה וחרדה נפלה על התלמיד.
רק לאחר מכן, כשוך הסערה, סיפר לו הבעל-שם-טוב כי רבו הנביא אחיה השילוני עמד לצדו האחד, ואליהו הנביא זכור לטוב מצדו השני...
ליל חג השבועות.
התלמידים חזרו מכל הערים ברצותם להסתופף בצל הרבי בחג מתן תורה. הכול כבר ידעו כי מצבו של הרבי לא טוב, הרבי חלש, אך לא ידעו עד כמה קרובה היא הגזירה...
בליל שבועות שהו כולם בבית מדרשו של הרבי, ערים וטורחים באמירת 'תיקון ליח שבועות'. לאחר מכן אמר להם הבעל-שם-טוב דברי תורה על אודות סדר ה'תיקון ליל שבועות' ועניינים על מתן תורה.
לכאורה הכול כרגיל. כמעט.
לפנות בוקר החלה השמש להפציע. טללי שחר מלאו את העצים ואת רגבי האדמה של מזי'בוז'. שחר חדש מפציע, יום חדש, יום קשה ומר - - -
בשעה זו שלח הרבי לקרוא לשני תלמידיו, אחד מהם היה רבי לייב קעסלער מה'חברא קדישא'. פניו של הצדיק חיוורות. כשנכנסו השניים, החל להסביר להם את סדר יציאת הנשמה. הוא 'הוליך' אותם אבר אחר אבר, בהראותו על גופו הק'. הוא הסביר כיצד הנפש נשאלת ונפטרת מאבר זה ואחריו אבר נוסף עד ההסתלקות הכללית.
אור השמש כבר שטף ברכות את בתיה של מז'יבוז' כאשר הורה הרבי להכניס אליו מניין תלמידים כדי להתפלל במניין תפילת חג. הוא ביקש את שמשו להגיש לו את סידורו. "אשוחח עוד זמן קצר עם השם יתברך", הפטיר הרבי.
בתום התפילה יצא התלמיד הגדול רבי נחמן מהארדענקי מחדרו של הרבי, אץ רץ אל בית המדרש של הבעל-שם-טוב כדי להתפלל בעבורו ולקרוע שערי שמים. כעת, לאחר התפילה, הבין היטב כי נגזרה הגזירה ונחתמה.
הרבי במיטתו ידע את כל אשר נעשה. הוא חייך קלושות והניף ידו בביטול: "לחנם הוא מרעיש", אמר הרבי, "אילו היה יכול להכנס בפתח בו הייתי רגיל להיכנס, היה מצליח בתפילתו..."
אותה שעה נכנסה אליו נשמת אחד הנפטרים וביקשה מהרבי להביאה לידי תיקון. ככה היה בכל ימי חיותו, כאשר אלפי נשמות היו מגיעות אליו לקבל את תיקונן. הפעם סירב הרבי: "שמונים שנה אתה נע ונד ולא שמעת עד היום שאני בעולם?" תמה הרבי. "צא רשע!"
מיד הורה הרבי לשמשו לרוץ החוצה ולהזהיר את כולם שיזוזו מן הדרך. "הרגזתי את הנשמה וירא אני פן תזיק לאי-מי". בתו של השמש, נערה צעירה, לא הספיקה לזוז, והיא ניזוקה מהקפדתה של הנשמה.
כשחזר השמש לחדרו של הרבי, שמעו ממלמל. רכן השמש ושמע: "מוחל אני לך אותן שתי שעות, ואל תענה אותי עוד!"
"עם מי רבינו משוחח?" העז לשאול.
"אמנם אינך רואה את מלאך המוות כאן", אמר הבעל-שם-טוב. "תמיד היה בורח מפניי למקום בו גדלים הפלפלים השחורים [ביטוי השגור בפני אנשים בימים ההם, כסימן למקום הרחוק ביותר - מ.ז.], אבל כעת נתנו לו רשות לקחת את נשמתי, ומיד התרחבו כתפיו והוא שוהה כאן בשמחה גדולה..."
ד
בזה אחר זה נתקבצו תלמידי ה'חבריא קדישא', ועמם יחד יהודי מז'יבוז'. השמועה על הסתלקותו הצפויה של הרבי עשתה כנפיים במהירות. הכול הגיעו להיפרד מהרבי ולהיות עמו בשעותיו האחרונות. אב רחום ואוהב היה הצדיק לכל בני העיר במשך שנים רבות...
קיבלם הבעל-שם-טוב באהבה ובמאור פנים, כדרכו מאז ומקדם, והוא החל לומר בפניהם דברי תורה על מהותו של יום חג השבועות, ועל קבלת התורה.
כשיצאו אלו נכנסו התלמידים הגדולים ה'חבריא קדישא'. על פי הוראתו של הצדיק, נערכה במקום סעודת חג, כפי שנהג מאז ומקדם עם תלמידיו, בצוותא חדא.
הורה הצדיק לשמשו להביא דבש בצלוחית הגדולה. השמש שלא שמע היטב את בקשת הרבי, חזר והביא עמו דבש בצלוחית הקטנה. בו ברגע עגמו פניו של הרבי:
"אין שלטון ביום המוות", אמר. "אפילו הגבאי אינו מציית לי עוד"...
שתיקה כבדה שררה במקום. התלמידים שותקים והרבי שקוע בשרעפיו; פניו לוהטות מתוך דבקות. שעה קשה היא זו.
לפתע פקח הרבי את עיניו, ואלה נדדו בסך על פניהם של תלמידיו האהובים.
"עד כאן גמלתי עמכם חסד, אך כעת הגיע הזמן שאתם תגמלו עמי חסד..." משמעות הדברים הייתה מחוורת לכולם.
אחד התלמידים העז ורכן לעבר הצדיק:
"מדוע רבינו אינו מצווה את בנו?"
ואכן, חיפשו התלמידים אחר בנו הקדוש, רבי צבי, אך הוא לא נכח במקום. הסתבר כי עוד קודם לכן ידע רבי צבי את יום ההסתלקות, מפי אביו, אך הוא באמונתו העזה לא האמין כי דבר מעין זה אכן יכול להתרחש, והוא הלך לישון מתוך אמונה וביטחון...
"ומה אעשה שהוא ישן?" השיב הבעל-שם-טוב בהשלמה.
מתשובתו של הרבי הבינו כי ביטחון זה אינו במקומו וכבר נגזרה גזירה.
אחד התלמידים רץ לחדרו והעירו כדי שיבוא וייפרד מאביו, באמרו כי אביו העיד שביום זה תהיה הסתלקותו באופן וודאי.
הזדרז הבן הדגול אל אביו, עמד מול פניו הטהורות מבלי אומר, ומעיניו זולגות דמעות חמות.
האיר לו אביו פניו. "ידעתי שנתתי לך נשמה קדושה. אילו רציתי היה בכוחי להביא לך את נשמת אדם הראשון בסוד העיבור, והיית יודע כל מה שצריכים לדעת, אבל יש לך נשמה קדושה, ואינך צריך לכל זאת".
רבי צבי הבין היטב את דבריו של אביו הצדיק. אין הוא צריך לדברי פרידה, כיוון שהוא יודע את אשר עליו לדעת...
"אף על פי כן, אבא, אמור לי איזה דבר".
שפתיו של הבעל-שם-טוב החלו לרחוש בשקט. הטה הבן את אוזנו, אך לא הצליח להבין.
"אבא! איני מבין את מה שאתה אומר!" קולו היה חנוק.
"איני יכול לדבר", השיב אביו בטהרת לב, "תקיף לי עלמא".
מכל מקום לימד הבעל-שם-טוב את בנו אחד השמות משמות הקדושים והטהורים. "בכל עת כשתכוון שם זה, תוכל לראות אותי ואלמד עמך", הסביר הבעל-שם-טוב לבנו.
"ואם אשכח את השם הקדוש?" לא הרפה הבן, כמו מנסה 'לתפוס' את אביו לבל ייעלם ממנו לנצח.
הוסיף האב הרחום והעניק לבנו סגולה לזכירה...
ה
הרבי שוכב על מיטתו. התלמידים אינם רגילים לראותו בכך. הם מקיפים אותו מכל עבר. כעת מבקש הצדיק לנגן את ניגונו של ר' מיכל'ע מזלוטשוב ומבטיח לעורר רחמים מרובים על כל מי שינגנו ברוח של תשובה.
הבעל-שם-טוב מצביע לפתע על שני השעונים בחדרו. "כאשר יעמדו שניהם..." הוא אומר ולא מוסיף. התלמידים מבינים את המשמעות. כששניהם יעמדו מעצמם, זו השעה...
לפתע עומד השעון הגדול מלכת. מחוגיו לא מוסיפים לנוע. התלמידים רואים זאת ומיד מצופפים את השורות סביב המיטה כדי שהרבי לא יבחין בכך. אך הרבי מצטחק קלות:
"ידעתי שעצר השעון אך איני דואג לעצמי. יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ותיכף אכנס בפתח אחר!"
אוזר הבעל-שם-טוב את כוחותיו, מתיישב במיטתו ומתחיל לומר דברי תורה רמים ונשגבים. הוא עוסק במהות ה'עמוד' שדרכו עולים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, ומשם עולם אחר עולם - עולם, שנה ונפש. הרבי טורח ומסביר באריכות את כל סדר העבודה וההשתלשלות של עליית הנשמות.
העידו התלמידים, כי אותה שעה בה הבהיר הרבי את הדברים, צורתו האירה כפי שהייתה מאירה בעת קבלת שבת, מדי ליל שבת קודש.
עוד קודם לכן גילה הצדיק לתלמידיו כי יש לו הברירה להיות כאליהו הנביא בשעתו ולעלות בסערה השמיימה בגופו, אלא שהוא אינו רוצה לאבד את הזכות לקיים את דברי התורה "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"...
שוב נשמע קולו של הרבי. התלמידים שומעים מפיו את הפסוק "אל תבואני רגל גאווה". גופם מזדעזע. ברגעיו האחרונים מבקש הרבי הגדול שלא לבוא לידי פנייה אישית. צדיק גדול ונשגב זה, ששערי היכלות שמים פתוחים בפניו כל העת, ששכינה מדברת תמיד מתוך גרונו, מבקש בשעה האחרונה לחייו שלא לבוא לידי גאווה...
הרבי מוסיף ונפרד מתלמידיו בדבר תורה, מעין עצה לכל חייהם. הוא מצטט את הפסוק "והתמכרתם שם לאויביכם לעבדים ולשפחות - ואין קונה", וכך הסביר:
"והתמכרתם שם" - בלבך.
"לאויביכם" - עליך לחשוב כל העת מתוך לב נשבר, מחשש שמא תמסר ותמכר לאויביך, הלוא הוא יצר הרע.
"לעבדים ולשפחות" - כי כל מעשיך לקבל פרס בבחינת 'עבד ושפחה', ועל כן חשוב בלבך:
"והתמכרתם" - לא כתוב 'ונמכרתם' אלא 'והתמכרתם', בלבבך אתה חושב שאתה נמכר.
"ואין קונה" - וכשחושבים כך, מתוך לב נשבר, אין מי שיכול לשלוט עליך.
בדברים אלה טומן הצדיק ברכה רבה, רמז רוחני נעלה, כי חובתו של יהודי להיות תמיד בהרגשה של שפלות רוח, או אז יהיה לבו סמוך ובטוח שהרע לא ישלוט בו כלל.
הבעל-שם-טוב מסיים את דברי התורה ושוכב בחזרה. הוא מורה לתלמידיו להתחיל לומר "ויהי נועם". כמה פעמים הוא מסדר עצמו על משכבו, כשבכל פעם שפתיו מרחשות כוונות שמים. אט אט נחלש קולו, ותלמידיו מתאמצים, אך כבר לא יכולים עוד לשמוע את חיתוך האותיות.
הם מספיקים עוד לשמוע את המילים "און די ועסט דבוק זיין בחיי החיים" ('ואתה תהיה דבוק בו יתברך, שהוא חיי החיים').
הרבי מושיט אצבעו קדימה, מבקש לכסותו בסדין.
לפתע מתחיל גופו הקדוש להזדעזע בדיוק כפי שהיה מזדעזע בעמדו בתפילת שמונה עשרה. רגעים קצרים חולפים והזעזועים פוסקים. מתח רב ממלא את חלל החדר. דמעות חמות זולגות מעיני התלמידים. חלקם ממשיכים למלמל את "ויהי נועם" שוב ושוב, לא מתיקים את מבטם אף לא לשניה מדמותו הכבירה של רבם, איש ארזים ומצוק ארץ.
קול תקתוקו של השעון הקטן הולך ומאט עד שנפסק. גופם של התלמידים רוטט באימה. הזמן כמו קופא על מקומו. הרבי לא מגיב עוד. רבי לייב קעסלער, מתלמידיו ואיש ה'חברא קדישא' מבחין לפתע בשלהבת אש בצבע תכלת, זכה ובהירה, עולה ממיטתו של הרבי מעלה-מעלה - - -
מבינים הקדושים והטהורים כי ברגע זה נטלו אראלים את ארון הקודש והסתלקו עמו לשמי השמים...
אותו יום היה "יום הרביעי - ניטלו המאורות סימן - ראשון לחג השבועות, בשנת תק"כ, כשהיה בן ששים ואחת שנה, שמונה חדשים ושמונה עשרה יום", סח הרבי הריי"צ.
ו
מיד בתום ה'שבעה' מינו תלמידי הבעל-שם-טוב, 'חבריא קדישא' עליהם לנשיא ומנהיג את רבי צבי, בנו של הבעל-שם-טוב, שהסכים לשאת על שכמו את נזר הנשיאות.
שתקן ומופנם היה רבי צבי. הוא לא הנהיג את העדה בדברי תורה ובקבלת קהל, כי אם בינו לבין עצמו. מרובה הייתה שתיקתו על דיבוריו.
באותה שנת אבל דווייה, היו החסידים תוהים - אנה פניה של תנועת החסידות; האם בעקבות השבר הגדול ייפסקו גם מעיינות המים הזכים שפיכו בעוז?! הכל ידעו כי הבעל-שם-טוב נהג את נשיאותו ביד רמה, בסוחפו אחריו את תלמידיו הקדושים, במטרה להרחיב את תנועת החסידות ולהביא את תורותיה אל הלמדנים והמופלגים שבערי התורה.
אותה שנת הסתלקות היתה שנה קשה מנשוא. אמנם צדיק מופלג היה רבי צבי, אולם לא היו לו את הכוחות ותעצומות הנפש, להניף בגאון את נס המערכה; לשלוח מרגלי חרש, שלוחים ולמדנים אל ערי המבצר ה'מתנגדיים', כדי לזעזע את חומות למדנותם ולמשכם אל מקור האור אמיתי. עד כדי כך התנהלו הדברים, ובערי המתנגדים עברה הרינה כי בניינה של החסידות אותו בנה הבעל-שם-טוב בעמל רב, הולך ומתמוטט.
שנה תמימה חלפה, ובחג השבועות תקכ"א, ישבו תלמידי ה'חבריא קדישא' בסעודת חג, כאשר בראש השולחן יושב המנהיג הצעיר, רבי צבי, והוא לבוש בבגדי השיראין של אביו. שתיקה נתלתה בחלל האוויר. מועקה. הכל נזכרו ברגעי השבר הגדולים שארעו בדיוק שנה קודם לכן.
לפתע קם ממקומו רבי צבי, המנהיג. קולו היה נרגש בעליל:
"היום בא אלי אבי הקדוש, והודיע לי כי הפמליה של מעלה עם משמשיה שהיו רגילים להיות אצלו, עברו לתלמיד הקדוש, מרנא ורבנא רבי בער'ניו בן רבי אברהם. על כן - אמר לי אבא - תמסור לו את הנשיאות במעמד כל ה'חבריא קדישא', והוא ישב על מקומי בראש השולחן וינהיג בתבונה את עדת החסידות".
פניו היוקדות של רבי צבי הופנו כלפי רבי דב בער. מבלי אומר פשט את בגדו העליון, עטפו, ובירכו בברכת "מזל טוב". בו ברגע נשתלהבו פניו של רבי דב בער, ובדחילו התיישב על כסא המנהיג - ראש ונשיא חדש לעדת החסידות.
באותו מעמד נורא הוד, פתח המגיד ואמר דרוש דברי אלוקים חיים דיבור המתחיל "ומראיהם ומעשיהם".
שלושה חודשים בלבד חלפו עד שהמגיד ממעזריטש, רבי דב בער, החזיר את המצב לקדמותו. שוב התבצרו מחדש כל המרכזים החסידיים במחוזות וואהולין ופודוליה, וכן בליטא ובפולין. הוא שלח את המובחרים שבתלמידיו אל הערים והמחוזות, לשם הביאו את אורה הבהיר והזך של תורת החסידות.
(מעובד על פי שבחי הבעש"ט; ספר השיחות תש"ג; ספר התולדות; אור יקרות; היכל הברכה)