מנחם מענדל מפרימשלן
רבי מנחם מנדל בן רבי אליעזר מפרימשלאן (נפטר כ"א בתשרי) היה מתלמידי הבעל שם טוב.
קורות חייו
נולד בשנת תפ"ו בערך לרבי אליעזר. היה מתלמידיו של הבעל שם טוב וידידם של המגיד ממזריטש ורבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. בין תלמידיו נמנים רבי ברוך מקוסוב ורבי משולם פייבוש הלר מז'ברז' שתיאר אותו כבעל רוח הקודש.[1] בספר שבחי הבעל שם טוב מובאים כמה מעשיות המתארים את מעלתו ומעמדו המיוחד בקרב תלמידיו של הבעל שם טוב.
עלייתו לארץ ישראל
בשנת תקכ"ד (1764) עלה לארץ ישראל יחד עם בנו רבי דוד בשיירה שמנתה כ-30 נפשות. בדרכו לארץ ישראל עבר בביתו של רבי יעקב יוסף מפולנאה שנהג כלפיו בהכנסת אורחים מופלגת למרות גילו הצעיר, עיכבו לכמה ימים עד לאחר השבת, ואף שינה את סדר התפילה הנהוג אצלו, "והיה משבח את תפילת רבי מענדלי מאוד". כן נתן לו את חדרו האישי בעוד הוא עצמו עובר לסוכה ואף ישן בה "ועדיין עת קור". גם בעיר קונסטאנטין-ישן, "הלכו כל בני העיר לקראתו". כנראה מתוך כבוד לאישיותו ומתוך יחס מיוחד כלפי העולה לארץ הקודש.[2]
בכ"ז בתמוז הגיעו לחופי קושטא, וכעבור חודשיים בי"ח באלול עלו על האונייה לארץ ישראל. יחד איתם היו באונייה גם עולי רגל רבים מיהודי תורכיה וארצות הבלקן. בערב ראש השנה תקכ"ה הגיעו לנמל יפו. אנשי השיירה נשארו באונייה במשך החג ובצום גדליה הפליגו לכיוון עכו. בשל הסערה שפקדה את הים הם הגיעו ליעדם רק כעבור תשעה ימים בי"ב בתשרי. בי"ג בתשרי עזבו את עכו ובעזרת חמורים ופרדות הגיעו לטבריה.
במכתב מארץ ישראל לאחיו רבי צבי מזלוטשוב הוא כותב:
"הנה עד מתי אתה יושב בחוץ לארץ ואתה שומע לקול המדברים סרה על ארץ הקודש הזאת, אשר כל חללי עלמא כלא נחשבו עליה. צריך להתפלל תפילות הרבה להרגיל קדושתה ואזי ידע לחבב בעצמו שהוא הולך עם אלקים"[3].
רבי נחמן מהורדונקא לא האריך ימים בטבריה, והוא נפטר בשנת תקכ"ה או תקכ"ו. את חתימתו של רבי מנחם מנדל מפרימשלן ניתן למצוא ראשונה על אגרת המלצה של האשכנזים בטבריה משנת תקכ"ח לקהילת מץ. שנת פטירתו המדויקת לא ידועה, אבל בקונטרס "יושר דברי אמת" של רבי משולם פייביש הלר משנת תקל"ז הוא נזכר כמי שכבר הלך לעולמו.[4] ראיה נוספת היא העובדה שלא מצויה עדות על פגישה שלו עם רבי מנחם מנדל מויטבסק שעלה ארצה בשנת תקל"ז.
ספריו
הקונטרס הקצר שכתב דרכי ישרים היה פופלארי מאוד והודפס פעמים רבות. ככל הנראה קדמה כתיבתו לכתיבת ספריו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, שכן הספר נכתב לפני עלייתו ארצה בשנת תקכ"ד. הסכמה של רבי מנחם מנדל נדפסה על ספרו של תלמידו רבי ברוך מקוסוב, "יסוד העבודה נחמד ונעים". תלמידו רבי משולם פייביש הלר מז'ברז' מביא מדבריו כפי ששמע מ'פיו הקדוש' בספרו "לקוטים יקרים".
בקרב החבורה הקדושה
ככל הנראה, רבי יעקב יוסף מפולנאה ביקש ממנו לבוא לנחם את בני החבורה לאחר פטירת הבעל שם טוב, ומכאן חשיבותו המיוחדת. זאת אנו רואים מהמכתב הבא, מהגניזה החרסונית [5]:
להדא גברא רבא יקירא קדישא שר התורה הכהן הגדול מאריה גאון וקדוש מו"ה יעקב יוסף נ"י מק"ק פולנאה.
המקום ינחם אותנו, יעקב אבינו לא מת, וילך ישראל, חי וקים נורא מקום וקדוש, מוכן אני לבוא למעזבוז לנחם החבורה הקדושה על העדר רבינו הבעל שם טוב הכ"מ בעוד ימים[6].
הכותב בדמע, מנחם מנדיל מפרימשלאן, מתלמידי הרב הכ"מ".
מנהגיו
הוא נהג לחגור גרטל דווקא לפני הארוחה ולא לכבוד התפילה. משנשאל פעם על מנהגו זה נענה הרב ואמר: "שהתפילה צריכה הכנה על מנת שתהיה "בלתי לה' לבדו", יודע גם איכר פשוט, אולם שהארוחה צריכה להיות גם היא רק לשם שמים לא כל אחד יודע לשם כך נדרשת אליה הכנה מיוחדת"...