אמרו רז"ל: "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה עביד"[1] (מלכתחילה, כל מה שעושה האדם - למען עצמו עושה).

בעניין זה שני היבטים - חיובי ושלילי:

ההיבט החיובי

א) כאשר אדם עובד את ה' ומפשפש במעשיו, ואחר כך גם מתקן את הטעון תיקון ושיפור, הנה, אם עושה זאת רק כדי לצאת ידי חובה בפני מאן דהוא - לא יצליח.

אבל אם עובד מתוך אינטרס אישי, מתוך כונה לתקן את עצמו כראוי - אדעתא דנפשיה, בודאי יצליח בעבודתו. וכן אם לומד תורה לשמה[2] - לשם הנשמה, היינו כדי לקשר נפשו לה' על ידי השגת התורה הנקראת מזון לנפש, הנה, בודאי יתעלה בה. וכמו שאמר רב ששת: "חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי" וכו'

בהיבט זה, הנה המושג אדעתא דנפשיה - חיובי.

ההיבט השלילי

ב) כאשר אדם לומד תורה ועובד את ה' - אדעתא דנפשיה, היינו רק לטובת עצמו - למצוא סיפוק והנאה מלימודו או מעליותיו הרוחניות - כדי להשיג שלימות, ולא למען מילוי הכונה העליונה - לעשות נחת רוח לקב"ה, שנתאוה להיות לו יתברך דירה בתחתונים. בהיבט זה - המושג "אדעתא דנפשיה" הוא שלילי.

הערות שוליים

  1. ברכות ס"ד ע"א
  2. ראה בפסחים נ' ע"ב אודות החילוק בין לשמה לשלא לשמה, ושמכל מקום מתוך שלא לשמה באו לשמה.
(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")