אין עצם מסתיר על עצמו
אין עצם מסתיר על עצמו הוא כלל לוגי המובא בחסידות כהסבר לקביעה שהצמצום שפעל שם אלוקים אינו מעלים על עצמותו ויתירה מכך שגם אינו מעלים על אור אין סוף, וכל פעולתו הוא רק להעלים על האור ביחס לנבראים. טענה זו מבאת כהסבר לתוכן הפסוק[1] "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים" שהיותו של שם אלקים מאוחד עם שם הויה אין בכוחו להעלים עליו מהטענה שאין עצם מסתיר על עצמו.
מקור
מקורו הראשון של טענה כלשונה הוא במאמר שאמר האדמו"ר הזקן:
"ואמנם יובן למשכיל דלגבי עצמותו ית׳ אין בחינת מגן המבדיל דשם אלקים הבדלה והעלם אמתי, מאחר שהוא עצמו המעלים ומבדיל כו׳ ועיקר ענין ההבדלה וההעלמה הוא רק לנבראים בלבד כדי שיתקיימו במציאות יש ודבר כנ״ל, אבל לא לגבי עצמותו. וזהו שאמר דקמיה כחשכה כאורה כו׳ וכמו שנתבאר במקום אחר. וזהו "כִּי הוי׳ הוּא הָאֱלֹקים" ית' דהבדלה דשם אלקים מתיחד בעצמותו ית׳ בתכלית היחוד ולזאת "אֵין עוֹד" (המשך הפסוק) שאין הנבראים תופסים מקום כלל, אפילו בדרך בחינת עוד ודבר טפל.."
וכעין הדברים מובא בתורת חיים לאדמו"ר האמצעי (שמות חלק ב, עמוד שה, א): "ומאחר שהוא בעצמו ית' עשה בחינת המגן ונרתק זה דשם אלקי' כדי שיהי' בריאה בעל גבול כו' אם כן אין זה הגבלה וצמצום כלל לגבי עצמותו רק למקבלים לבד כדי שיהיו במציאות יש וגבול כו'. ואדרבה שם אלקים זה מתייחד בעצמות א"ס ב"ה כמו שם הוי' קודם הבריאה שהיה הוא ושמו בלבד ממש, גם עתה אחר הצמצום דשם אלקים הרי אין עוד זולתו ית' הגם שכבר נברא העולם וכמ"ש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. והיינו מפני היחוד דשם הוי' ואלקי' בתכלית היחוד מאחר שמכח א[חד] דאח"פ שניהם מכח אחד יצאו ביחוד גמור ואינ[ן] ב' הפכים כלל לגבי עצמותו ית' וכמ"ש אני הוי' לא שניתי בין קודם הבריאה שהיה הוא ושמו בלבד, כך אחר הבריאה הוא ושמו כו' שאין שם אלקי' מצמצם כלל וד"ל.."
ביאור התאחדות של הוי' ואלקים בעצמותו ראה במאמרי אדמור האמצעי דברים ואולי שייך לכאן.
תוכן הטענה
תוכנה של הטענה היא; שכשההסתרה על העצם באה מהעצם עצמו אין בכחה של הסתרה להסתיר הסתר אמתי על העצם. לפי שהסתר והגבלה אמתיים הם כשהמעלים והמסתיר הוא דבר הזולת ולא העצם עצמו. וסיבת הדבר (הוא כי כשהעלם בא ממנו עצמו הרי ברגע אחד יכול לבטלו ואם כן אינו אמתי[דרוש מקור], וההסבר האמתי יותר) הוא שגם בשעת ההסתר אין כאן כלל הסתר ומאיר בו בגילוי.[דרושה הבהרה]
באמת, יתכן שמהעצם יתגלו שני תנועות וכוחות מנוגדות זו לזו, כמו תנועת גילוי (חסד) שסותרת לתנועת העלם וההסתר (גבורה), אולם זאת בתנאי ששני התנועות הם שני קוים שונים ונפרדים. בשעה שהתנועות הם עצם אחד בהכרח שהתנועה של העלם אינה מנגדת וסותרת לגילוי, וגם במקום ההסתר מאירה בגילוי ונמצאת תנועת הגילוי כמקודם.
בביאור העניין בפרטיות ישנם ספרי החסידות שני מהלכים כלליים:
- התאחדות שני הקווים מצד שורשם בעצמות - מכיוון שבעצמות כלולים שני הכוחות, שההעדר ההגבלה של העצם מחייב שיהיו לו ב' הכוחות "שכשם שישנו כח בגבול כך ישנו בבלתי בעל גבול"[דרוש מקור: עבודת הקודש..]. ממילא כשהם כלולים בו עניינם ומהותם של שני הכוחות הוא לא הציור שלהם המבדיל אותם זה מזה, אלא נרגש בהם מהותם שהם כוחות העצמות, לכן אינם מנגדים זה לזה. משום שמהות שניהם אחד - כוחות של העצמות, שנרגש בכח הגילוי שמהותו הוא כח העצם, וכך נרגש גם בכח ההעלם שהוא כח העצמות.
- התאחדות שני הקוים מצד מטרת הצמצום - מכיוון שהצמצום הוא חלק מתהליך הגילוי לכן אינו מעלים על הגילוי ובו ומצד המתגלה הוא נמצא בו בגילוי גם כשמתעלם מהמקבל. (כמדומה שכן הוא מהלך הדברים בוידעת מוסקווה, וכן הוא המשמעות במאמר להבין בלקו"ת אות ה אף כי שלא במפורש ממש)
משלים
- השפעת הרב על ידי משל
משל הרב והתלמיד מובא (לראשונה?) במאמרי אדמו"ר האמצעי (שמות חלק ב עמוד תערג) כמשל לעניין זה מובא משל מרב הממשיל משל לתלמידו אשר למרות שהמשל הוא עניין נמוך ושונה מהשכל וכלפי התלמיד הוא העלם וריחוק מהשכל - שהרי אינו מקבל את הסברה בפשיטותה, כלפי הרב אין במשל שום הסתר על האור השכל ובמשל עצמו מאיר כל שכל הרב.
- לימוד אותיות המסכת
תקדים ומעין משל זה מובא בלקו"ת במאמר "להבין מה שכתוב באוצרות חיים" אות ה' בה מבאר ממשל חכם החוזר על אותויות המסכת אם כי אינו חוזר על עומקיו, כלפי הרב עצמו מאיר כל העומק והסברות באותיות אלו.
- כיסוי הראש
כותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו[2]: "הנחת ידו על ראשו אינה חשובה כיסויי לפי שהיד והראש גוף אחד הן ואין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל אם אחר מניח ידו על ראשו יש להקל.." כלומר, היות והמטרה בכיסוי הראש הוא מעין הכנעה שהאדם מסתיר את גופו[דרוש מקור] אין בכיסוי זה משום כיסוי שהרי הוא עצמו נשאר גלוי שזהו אותו הגוף. משל זה מבאר את ההתאחדות של הכוחות כפי שהם מצד העצם שאין בכוחם להעלים זה על זה לפי שמהות שניהם הוא אותו העצם.[3]