מילתא דבדיחותא
מילתא דבדיחותא הוא כינוי בחז"ל לאימרה המשמחת ומרחיבה את הדעת, היא משתייכת לקליפת נוגה העולה לקדושה כשמשתמשים בה לעבודת השם.
הגדרת המושג
בשונה מהמילה "בדיחה" בעברית שמשמשת לעיתים גם אימרות שהם ליצנות כפשוטה, הרי ש"מילתא דבדיחותא" הוא כינוי לדברים המביאים לידי שמחה, ולא לדברים המביאים לידי הוללות קלות ראש שהם מצד הקליפה, ולא זאת בלבד אלא שהיא קליפה עצמית שהיא שורש לכל הקליפות[1]. לדוגמא אנו מוצאים את הכתוב בזוהר "דוד מלכא בדיחא דמלכא הוי", ומפרש המגיד ממעזריטש "שהיה משמחו במלתא דבדיחותא בשירות ותשבחות ומזמורים, שהיה מזמר בהם הקליפות. ובזה העביר פנים של זעם והכעס מהמלך. ובראות המקטריגים כי המלך נתרצה ברצון ושמחה, נסתתמו דבריהם וברחו להם, ומליצי הטוב נתגברו, ויוצא לאור משפטם".[2]. המילתא דבדיחותא היא כעין "שיחת חולין של תלמידי חכמים", ענינים הנוגעים ושייכים לחכמה אבל נאמרים בדרך בדיחותא, ולכן ענין זה שייך דווקא לתלמידי חכמים שאצלם המילתא דבדיחותא הוא בבחינת נובלות התורה, אבל אצל אחרים הוא שטות ממש[3]. לפי שהגם שהחכמה שבשיחה שלו מעט מזעיר היא - כמו מילתא דבדיחותא שנק' גלייך ווערטיל - מאד בבחינת הקטנות, אבל בזה דוקא לעומק כח תוקף חכמתו בעצם כח המשכיל שאי אפשר שיבא בגלוי בכלי שכלו בדברי חכמה, לפי שכל הגבוה יותר בעצם כח החכמה ימצא יותר בחינת חכמה בנובלות שבשיחה שלו, וכל שאינו גבוה כ"כ אין חכמה ושכל שבשיחתו כל כך בנובלות דוקא ניכר רוממות מעלת העצמות יותר מגופ' של חכמה שבו והוא מטעם הנ"ל בהתלבשות עומק השכל שא"י לבא בדבור רק במשלים וחידות דוקא כו' [4].
התועלת בעבודת השם
כאשר אדמו"ר הזקן מונה בספר התניא את הפעולות בגשמיות שכשעושים אותם לשם עבודת ה' הם עולים לקדושה, הוא מונה כדוגמא אדם האומר מילתא דבדיחותא לעבודת השם כדי לפתוח לבו, כמו רבא שהיה נוהג לעשות כן לפני הלימוד ואחר כך היה לומד מתוך היראה.
הבעל שם טוב מבאר כי התועלת במילתא דבדיחותא, הוא שכאשר יש לאדם מוחין דקטנות הוא אינו יכול לעבוד את השם, ועל ידי שאדם אומר מילתא דבדיחותא אפילו במילי דעלמא, הוא נכנס לענין של גדלות ויציאה ממיצרי הנפש, וכך יכול לעבוד את ה' בגדלות[5].
במקום מסויים מפרש אדמו"ר האמצעי כי לא זאת בלבד שבקדושה מילתא דבדיחותא היא דבר טוב, אלא שיש דרגה גבוהה יותר של "בדחי דמלכא" שהיא שעשועים עצמיית בעצם המלך, והיא שורש לכל הקדושה והיא דרגה יותר מאהבה בתענוגים, והיא לעומת הליצנות בטומאה שהיא שורש לכל הקליפות ולכל החטאים[6].
לעתיד לבא
המילתא דבדיחותא משמעותה שחוק ותענוג הבא על ידי דבר חידוש מסויים, ולכן היא משמשת בחסידות כמשל לשעשועים שיתגלו לעתיד לבא מכל עבודת הצדיקים בימי הגלות[7].