אור וחושך
האור והחושך נבראו שניהם על ידי הקב"ה בששת ימי בראשית. והם נבדלים זה מזה בענין איכות מציאותם.
ויש בזה שתי דעות:
- שהאור הוא מציאות ואילו החושך אינו מציאות, אלא העדר מציאות האור.
- שהחושך הוא בריאה בפני עצמה, אבל איכות מציאותו פחותה מאד ביחס למציאות האור.
והנה לפי הדעה הא' שהחושך אינו מציאות קיימת אלא רק חוסר והעדר מציאות ממשית של האור, וכדוגמת החיים לעומת המות, שהחיים הם מציאות קיימת, ואילו המות אינו אלא העדר החיים. אם כן כדי שיהיה מצב של חושך, צריך להברא תחילה האור, ובמקום שהוא מסולק - קיים מצב של חושך. וכל עוד לא נברא האור, ולא קיים מושג הנקרא אור, הרי ממילא לא קיים גם מושג הנקרא חושך - העדר האור.
אבל לפי הדעה הב' שהחושך הוא בריאה בפני עצמה ואינו רק העדר האור, הרי יכול להיות מציאות החושך גם בלא אור שיוקדם לו, ויכול להיות שהחושך יוקדם לאור.
ואכן כך אמרו חז"ל, שסדר הבריאה היא "ברישא חשוכא והדר נהורא", וכמו שכתוב: "וחושך על פני תהום", וזה נאמר בטרם נברא האור על ידי דיבורו ית' - יהי אור - שניהם כאחד.
ועל פי תורת החסידות הנה האמת היא כהדעה הב' שהחושך הוא בריאה בפני עצמה דכתיב: "יוצר אור ובורא חושך", הרי שהחושך הוא בריאה, וכן מובן ממאמר רז"ל: "... שהיו אור וחושך משתמשין בערבוביא", מכאן שהחושך הוא בריאה, דאם החושך הוא רק העדר האור איך היו משתמשין בערבוביא.
שתי הדעות הנ"ל על אף שהן מחולקות זו מזו, מכל מקום - בעומק הענין אינן סותרות זו את זו, וכמבואר בחסידות שהדעה הב' לא זו בלבד שאינה חולקת על הדעה הא' - הטוענת שהחושך אינו אלא העדר מציאות (האור), אלא מוסיפה על הדעה הזאת, והכונה בזה, שאם כי החושך הוא אכן - העדר מציאות (האור), אבל עם זאת הוא בריאה שברא ה'. כלומר; ה' נתן תוקף של מציאות בריאה קיימת, לדבר שבאמת הוא העדר מציאות. נמצא שהחושך הוא מציאות של העדר.
ואף על פי שאין אנו מסוגלים להבין כיצד אפשר שהעדר יהיה מציאות, שהרי הם הפכים - ואיך יתכנו שני הפכים כאחד...?! אלא משום שהקב"ה - כל-יכול, והוא נמנע הנמנעות, ומצד שלימותו יש בו כח הבלתי גבול עם כח הגבול כאחד, והם נמצאים בו בבחינת יכולת אחת, ולא כשני כוחות נפרדים ח"ו, לכן אפשר שיברא ממנו מציאות של חושך אשר בעצם מהותו האמיתית הוא אור, ואין החושך לכשלעצמו - מציאות אמת.
ועל פי זה מובן מדוע קיים "יתרון האור מן החושך", והיתרון הוא - שמעט אור דוחה הרבה מן החושך. כי האור הוא מציאות עצמית מצד עצמו, ואילו החושך כחושך אינו מציאות עצמית, אלא שה' נותן לו כח להראות כמציאות, ולכן הוא מתבטל בפני מציאות האור בדרך ממילא.
ככל הדברים הנ"ל בגשמיות, כך הוא גם ברוחניות. הקדושה הוא בבחינת אור וחיים, ואילו הקליפה היא בבחינת חושך - העדר החיים, וכמ"ש "ה' אלקים אמת הוא אלקים חיים" וכן כתוב: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע".
וכל מציאות הקליפות בטלים ומבוטלים והיו כלא היו ממש לפני ה' - בהגלות ניגלות עליהם אור הקדושה, כדכתיב "כל הגוים כאין נגדו וגו'" וכתיב "כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו וגו'" וכתיב "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'" וכתיב "הרים כדונג נמסו".
ולא זו בלבד, אלא מצד היותם מציאות נברא, וכנ"ל שהם מציאות של העדר המציאות, הנה תכלית עבודת ה' היא לא רק לדחות ולבטל את הרע, אלא אף להפוך אותם למציאות של קדושה, שבזה תתגלה האמת שבהם, שאינה מציאות של קליפה - העלם ושקר, אלא מציאותם האמיתית היא ביטולם והתכללותם בקדושה.
מקורות לעיון:
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")