דוד מקולמיא

רבי דוד היה מגיד מישרים דקהילת קודש קאלימייע.

התקרבותו לבעש"ט

אודות התקרבותו לבעל שם טוב מסופר, כי נסע אחר מעות חנוכה, ותעה בדרך ובא לבית הבעל שם טוב לעת ערב, באותה עת הבעש"ט היה במקום התבדדותו. הוא שאל אותה על בעלה היכן הוא, והשיבה כי צריך לילך למוכסן לעזור לו להשקות בהמותיו. אמר רבי דוד: האם ישנו אוכל כל שהוא? השיבה הרבנית: בעלי שחט עוף אחד. וראו הסכין, ואם ייטב בעיניכם אבשל התרנגולת. וראה הסכין והוטב בעיניו. הלכה הצדקת והודיעה לבעלה ובא לביתו. ועשה עצמו גם כן כמו שבא מן המוכסן, ושימש לפניו כדרך קטן לפני גדול, והציע לו בעצמו את המיטה, והעמיד לו מים וכלי ששופכים, והוא ואשתו ישנו כדרך בן כפר.

בחצות הלילה עמד הבעל שם טוב, וישב בתחתית התנור בחשאי, ועסק במה שהיה עוסק בחשאי. ונתעורר רבי דוד מגיד מישרים הנזכר, ראה אור גדול תחת התנור, וסבר שהודלקו ונבערו ה'שפענער' [הקורות] שעל התנור, והתחיל לעורר את אשתו ואמר: חנה, חנה, אש בוער על התנור! השיבה לו אשתו: אני אישה, בטרם אלביש את עצמי ואתכסה בצעיף יבער יותר ותתחזק האש, רחמנא ליצלן, ימחל הרב על כבודו כי מים יש אצלו ויכבה. רבי דוד לקח הכלי עם מים השופכים והלך לכבות האש. וכשבא לתנור ראה שהבעל שם טוב יושב ואור זורח עליו. ואמר לו הרב דקהילתנו מפה לאוזן כי האור עמד עליו כקשת. כשראה זאת המגיד מישרים, נתעלף, והוצרכה חנה לעורר את הבעל שם טוב ולבלבלו כדי שיעורר את המגיד מישרים הנזכר מן ההתעלפות.

בבוקר אמר רבי דוד מגיד מישרים הנ"ל: כך ראיתי, אמור לי מה זאת. השיב הבעש"ט: אין אני יודע, אני אמרתי תהילים, אפשר שנתדבקתי בה' יתברך וזו היא פשר האש. וגזר עליו רבי דוד, וגילה את עצמו לפניו. ומהיום ההוא והלאה היה רבי דוד מגיד מישרים הנ"ל נוסע אליו בכל פעם לשמוע ממנו דברי תורה. וכששמעו חבריו ממנו תורתו, ושאלוהו מאין לך זה? היה משיב: מעני ואביון אחד.

מאז כאשר היה שומע רבי דוד את רבי גרשון מקיטוב כשהוא מוכיח את הבעל שם טוב בגידופים, היה אומר לו: הנח לו כי הוא חכם יותר מכם. אך יותר לא יכל היה לגלות, מכיןו הבעל שם טוב גזר עליו שלא יגלה.