רבי דובער שניאורי (אדמו"ר האמצעי)

אדמו"ר האמצעי הוא האדמו"ר השני לשלשלת חב"ד לאחר אביו אדמו"ר הזקן. נולד בט' כסלו תקל"ד לאביו אדמו"ר הזקן ולאמו הרבנית סטערנא.

הסתלק בט' כסלו בשנת תקפ"ח ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין.

לידתו

לאחר 14 שנה מיום חתונתו של אדמו"ר הזקן, בהם נולדו לו רק בנות. ביקש ברכה ממורו, המגיד ממזריטש שיזכה לבן. אמר המגיד לאדמו"ר הזקן: "במה יזכה נער את אורחו" – ע"י הכנסת אורחים זוכים שייוולד נער.

לפני הסתלקותו גילה לאדמו"ר הזקן את הסדר של "שלום בן זכר" ואמר לו שייוולד לו בן, שיקרא לו על שמו ובלילה לפני הברית זכור ותזכיר את שאמרתי לך הלילה.

שנה לאחר מכן ביום ט' כסלו ה'תקל"ד נולד רבי דובער הנקרא ע"ש המגיד ממזריטש ובליל הברית, בנוכחות ר' מנחם מענדל מויטבסק ורבי אברהם מקליסק הזכיר אדמו"ר הזקן את אשר אמר לו רבו.

בפעם הראשונה שרחצו את התינוק, נתן האדמו"ר הזקן חתיכת בד מיוחדת שהייתה שמורה אצלו בכדי לחתל בה את ר' דובער.

נישואין

אביו בחר עבורו שידוך, את בתו של מלמד עני מהעיירה יאנאוויטש, שהתאונן בפניו כי ראשו טרוד כיצד יחתן את שלושת בנותיו שהגיעו לפרקן ועל כן אינו יכול להתפלל בכוונה הנדרשת מחסיד. אדמו"ר האמצעי שהשתוקק לשמוע את דרושי החתונה שיגיד אביו, רצה בשידוך שיבוא לפועל במהירות האפשרית, ובגיל 14 שנת ה'תקמ"ח נשא את הרבנית שיינא לאישה.

קבלת הנשיאות

לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת תקע"ג, אך טבעי היה כי בנו הבכור, אדמו”ר האמצעי, ימלא את מקומו. ואכן, החסידים רובם ככולם היו תמימי דיעים כי אדמו”ר האמצעי הוא הרבי ממלא המקום.

בכתובים לא מוזכר דבר על סירוב כלשהוא של אדמו”ר האמצעי.

בתקופה שלאחר ההסתלקות, שהה תקופה מסוימת בעיר קרמנצ’וג שברוסיה הלבנה (כיום באוקראינה), כיוון שמחמת המלחמה הבתים של משפחת אדמו”ר הזקן בליאזנא עלו באש ונשרפו עד תום.

בשלושת החודשים הראשונים שלאחר ההסתלקות, קמה התעוררות גדולה בין חסידי חב”ד בכל מדינת רוסיה. חסידים בכמה ערים מרכזיות ברוסיה שלחו משלחת אל רבנו האמצעי וביקשו ממנו שיקבע את דירתו באחת הערים שברוסיה. חסידי רוסיה הלבנה גם הם שלחו משלחת לבקש את הרבי לשוב לרוסיה הלבנה ולקבוע בה את משכנו באחת מהערים שימצא לנכון.

המשלחת מרוסיה הלבנה גברה, ולאחר חג השבועות תקע”ג עזב רבינו האמצעי את קרמנצ’וג, והחל במסע מיוחד לרוסיה הלבנה - מסע שהיוה את קבלת הנשיאות בפועל, מעין “מסע הכתרה”.

כשלושה חודשים ארך מסעו של רבינו האמצעי מעיר לעיר עד בואו לויטבסק. אל המסע הצטרפו חסידים רבים שהתלוו לרבי כל הדרך הארוכה. בכל מקום שהגיע, אמר הרבי מאמרי חסידות עמוקים וקיבל חסידים ל’יחידות’.

בכל אתר ואתר התקבל הרבי בכבוד גדול לא רק על ידי יהודים, כי אם גם על ידי פקידי מימשל ופקידי המשטרה שקיבלו הוראה ממשרד הפנים, להדר בכבודו של הרבי - בנו של רבנו הזקן, שעשה רבות לטובת ארץ המולדת בכך שסייע במאמץ המלחמה כנגד נפוליון הצרפתי.

בתום המסע בחר רבינו האמצעי למקום מגוריו את העיירה ליובאוויטש, אליה הגיע יחד עם אלפי חסידים ביום הבהיר, ח"י אלול תקע"ג.

מליובאוויטש החלה תורתו לפוץ בכל ערי רוסיה הלבנה וליטא, ומספר הנוסעים לליובאויטש הלך וגדל. לשמחתם של החסידים אין קץ.

שנה חלפה מאז שקבע את מקום מגוריו בליובאוויטש, ורבים מזקני החסידים שהסתופפו אצל אביו אדמו”ר הזקן, החלו להגיע אליו לשמוע ממנו חסידות. כולם היו מלאי התפעלות מהנהגתו של הרבי החדש, שכן אדמו”ר האמצעי היה אומר חסידות בשפע רב כדרכו בקודש. לעיתים היה אומר חסידות מספר פעמים באותה שבת, ובכל פעם כמה שעות. בחג השבועות של אחד השנים, אמר הרבי 11 פעמים חסידות ביום אחד! ועל כך אמר לו דודו הרב יהודה לייב “לאו כל מוחא סביל דא”.

בימי נשיאותו התרבה מספר החסידים, הוכפל ושולש לעומת מספרם בימי רבינו הזקן. זקני החסידים סיפרו כי בשנה הראשונה לנשיאותו נתווספו ברוסיה הלבנה לבדה חמש-עשרה אלף חסידים, ובשנה השניה, תקע”ה, כל פלך צ’רניגוב הפך למרכז חסידות ליובאוויטש.

מאסרו

האדמו"ר האמצעי נאסר לאחר שהלשינו כי הוא שולח כספים לארץ ישראל. ביום י' בכסלו ה'תקפ"ז נשלחה פקודה לשחרור משר המחוז.

הסתלקותו

אדמו"ר האמצעי רמז לחסידים על הסתלקותו באומרו כי מרומזות גזירות על שנת תקפ"ח, ופעם אמר כי אביו נלקח לפטרבורג (בפעם השניה) בגיל 54 ואז בחר ביסורים וכפי הנראה השאיר לו את האפשרות השניה – הסתלקות. לאחר הימים הנוראים בחזרתו לליובאוויטש, חלה ונאלץ לשהות בנעז'ין. חוליו התגבר וכאשר נגעו בו היה מתעלף, כך עד ח' כסלו. אז רצה לכתוב חסידות בענייני חנוכה וכיון שלדבריו כל העולם שרוי בצער, לא רצה להתענג ועל כן לא כתב. אמר לחסידיו ללכת לבתיהם בשמחה ולומר "לחיים". בלילה התעלף רבות, ביקש להלבישו כתונת לבנה, פניו האדימו והחל לשבח וללמד זכות על כלל ישראל. ביקש שוב מהחסידים להיות שמחים, כי השמחה ממתקת דינים. ביום רביעי שנת ה'תקפ"ח התחיל לומר חסידות על הפסוק "אחרי ה' תלכו" בהתלהבות עצומה, לפני עלות השחר סיים במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים" ומייד הסתלק בגיל 54.

משפחתו

אביו: אדמו"ר הזקן.
אמו: הרבנית סטערנא.
רעיתו: הרבנית שיינא.
בניו: ר' ברוך ור' מנחם נחום.
בנותיו: אסתר מרים, ביילא, ברכה, דבורה לאה, חיה מושקא אשת הצמח צדק, הרבנית מנוחה רחל (סלונים), שרה (נפטרה בנעוריה).
חתנו: אדמו"ר הצמח צדק.

מספריו

אל תצר את מואב.
אמרי בינה.
בד קודש.
ביאור זוהר.
דרך חיים.
המאסר והגאולה של אדמו"ר האמצעי.
מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית, שמות (2 כרכים), ויקרא (2 כרכים), במדבר (5 כרכים), דברים (4 כרכים), דרושי חתונה (2 כרכים), נביאים כתובים, קונטרסים, תקע"ז.
נר מצווה ותורה אור.
עטרת ראש.
פוקח עיוורים.
פירוש המילות.
פסקי דינים על שו"ע יו"ד – אבה"ע.
שערי אורה.
שערי תשובה.
תורת חיים בראשית, שמות (בראשית כרך 1)