יאוש

יאוש הינו מצב הלכתי בו האדם התייאש מממונו שאיננו ברשותו, וכך נפקעת בעלותו על החפץ.

זוטו של ים

כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו.

ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין יאוש שלא מדעת), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון הרשב"א הר"ן והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא).

יאוש שלא מדעת

יאוש שלא מדעת הינו מצב בו ידוע כי אילו יודע היה האיש כי נאבד ממנו החפץ היה מתייאש בוודאי, אך עדיין לא שמע מכך ולכן לא התייאש.

קיימת מחלוקת בין אביי ורבא בדין החפץ. לאביי אין נחשב הדבר כאילו התייאש, הגם שמיד כששמע מהדבר התייאש אין מגלה הדבר למפרע כי כן היתה דעתו האמיתית גם בעבר, אך לרבא מכיון שידוע בבירור שכן היה דעתו, שהרי אחרי כן כששמע התייאש מיד, וברור שגם במצב הקודם היה מתייאש, נחשב הדבר כאילו התייאש בפועל קודם לכן.

למרות שישנו מחלוקת כללית בתלמוד אם אין ברירה או יש ברירה, הנוגעת לשאלה כללית האם אפשר לברר מצב על ידי מעשה הנעשה לאחר מכן המגלה על המצב, וכמו המפריש תרומות על דעת שמה שיפריש בעתיד זהו התרומה החלה עכשיו, - למרות זאת השאלה ביאוש שלא מדעת היא שאלה נפרדת, ואינה תלויה במחלוקת ההיא.

הסיבה לכך היא, מכיון שבתרומה אין כל סיבה לומר כי התרומה שהפריש לאחר מכן זו היא התרומה שהיה בעצם מפריש אז, ולכן הפרשת התרומה היא חלות חדשה ואין בכוחה לברר על העבר - לפי ההלכה שאין ברירה. שונה מזאת הוא המצב ביאוש שלא מדעת, שהרי כאן ברור הדבר שגם מקודם לכן, אם היה שומע, בוודאי שהיה מתייאש.