מסכת נדרים

ערך זה עוסק במסכת נדרים. אם התכוונתם למהות ומנהגי התרת נדרים, ראו התרת נדרים.

במסכת נדרים יש 11 פרקים ו90 דפים.

המסכת עוסקת בדיני נדרים, הפרת הבעל והתרת החכם.

ביאורי אדמו"ר הצמח צדק

נדר הינו כאשר אדם אוסר דבר על עצמו ומתפיסו בדבר האחר האסור מהתורה, שאומר שהדבר יהיה אסור עליו כקרבן.

למרות שאופן חלות האיסור הוא על ידי ההתפסה בקרבן, מבאר אדמו"ר הצמח צדק{{הערה|1=דרך מצוותיך מצוות נדרים.</REF> כי קיים חילוק בין חלות הקדושה של קרבן לבין חלות האיסור של נדר. בעוד שחלות הקדושה של קרבן יורדת משמים כאשר הוא מצידו מקדיש את הבהמה לקרבן, שונה מכך היא חלות האיסור של נדר היורדת בעקבות אותיות דיבורו שיש בהם כח לאסור על עצמו דבר המותר.{{הערה|1=ע"כ דברי אדמו"ר.</REF>

כאשר אדם טוען כי דבר מסוים אסור עליו מסיבה מסוימת האוסרת עליו, וכדוגמא - אדם הטוען שאשתו זינתה עם אחר, גם הוא אינו נאמן להפסיד את כתובתה עליו,{{הערה|1=רש"י בכתובות ט א, ודלא כתוס' שם ע"ב.</REF> הוא נאמן לאוסרה עליו.{{הערה|1=כתובות ט, א.</REF> ישנם דיעות הסוברים כי דבר זה הוא מדין נדר.{{הערה|1=מהרי"ק. שיטה מקובצת שם.</REF>

ביאורים נוספים

ביאורי אדמו"ר הצמח צדק במסכת הינם על פרק ראשון, פרק רביעי, פרק חמישי, ופרק תשיעי

ביאורי הרבי

בדף ח' במסכת נתבארו דיני נידוי. ביניהם מוזכר הדין כי המזכיר את שם השם לבטלה יהא בנידוי, וכן השומע צריך לנדותו ואם לא יהיה הוא עצמו בנידוי.

משמעות הנידוי היא הרחקה של האדם, ולכן ישנה דיעה כי האומר "מנודה אני לך" מקבל על עצמו שלא ליהנות ולהיות מודר מנכסיו של המודר, ורבי עקיבא חוכך בכך להחמיר, מכיון ששורש המילה נידוי מורה על הרחקה, ולכן גם נדר שייך ללשון זה, כאשר אדם מקבל על עצמו להיות מורחק ומופרש מנכסיו של המודר, ולא ליהנות מנכסיו.

הרבי^[1] מבאר כי ישנם שלושה מיני הרחקות על בן אדם:

1. חרם, שכידוע אין מזכירים אותו בשם זה אלא בשם רמ"ח, ומכאן גודל חומרתו, אך למרות זאת נאמר במסכת סנהדרין^[2] "עכור אתה בעולם הזה ואי אתה עוכור לעולם הבא", וזה קל יותר מכרת.

2. נידוי חמור פחות מחרם, אבל עדיין צריך להיות מורחק מבני אדם.

3. נזיפה, אף אינה מצריכה הרחקה.

לפי זה מקשה הרבי כי במסכת סנהדרין^[3] מוזכרת האמירה של רבי נהוראי על מי שאינו עוסק בתורה - כי דבר ה' בזה, הכרת תכרת" - עונש חמור ביותר, ולעומת זאת באבות פ"ו מ"ב מובאת ההגדרה על ידי רבי יהושע בן לוי "נקרא נזוף", וקשה מדוע לא הזכיר את העונש החמור יותר - "הכרת תכרת".

הרבי מבאר כי חלוקים שני המאמרים זה מזה. בעוד שבסנהדרין מדברת הגמרא על מי שמבטל תורה ואינו לומד כלל, מדברת המשנה באבות על מי שאינו "עוסק בתורה", הכוונה ל"עסק", אותה מגדירה הגמרא בבא מציעא ^[4] למי שנותן ונושא על מנת להרויח חלק נוסף, ומי שאינו עוסק להכני את התורה בעניני העולם ולהשליטה על העולם, זה אינו "עוסק" בתורה, ולכן נקרא נזוף, ולא העונש החמור של "הכרת תכרת". ולכן נאמר עליו "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" שכן הוא עצמו טוב לא, אשריו העולם הזה ובעולם הבא, אם כי יש כאן עלבון התורה, אוי לזה שלומד תורה ואינו מכיר בכוחה העצום לכבוש את העולם.

בזאת מבינים את עונשו - נזיפה. במסכת מועד קטן ^[5] מוזכר העונש לגבי חכם מסוים שלא הבין חומר של דין מסוים, ולכן קיבל על עצמו נזיפה. כך גם זה, שאינו מכיר בכוחה העצום של התורה לכבוש את העולם.