הליצנות היא השחוק והשמחה ללא טעם וסיבה - שאין השמחה ועונג שבשחוק מורכבים מאיזה דבר מה. שאינה תוצאה מבשורה טובה או מרוב ההון העושר והכבוד או עונג ושמחת הנפש מהשגת דבר חכמה. אלא תענוגו ושמחתו הם מהשחוק והליצנות עצמם שבדברי הבל ושטות. ואופן השמחה הוא בהוללות וליצנות ופיזור הנפש.[1]

הליצנות היא אחת מנטיותנפש הבהמית ושרשה ביסוד הרוח שבה.[2] לפי שהליצנות נובעת מזה שנפשו ורוחו פתוחים ביותר ולבו ריקן מכל ולכן יתענג בדברי הבל ושטות. (בניגוד לשמחה מבשורה טובה הנוגעת לעצם הנפש שלמרות שהיא גדולה ביותר אינה דומה לליצנות הן בסיבתה והן באופנה).[1]

הליצנות גרועה יותר אפילו מתאוות רעות, ואדרבה היא השורש לכל התאוות וממנה יבוא לפריקת עול לגמרי שהיא השורש לכל החטאים. ולכן אומר הפסוק[3]"לא יתייצבו הוללים לנגד עינך".

שורש יניקתה

בעולמות

שרשה בקליפות היא קליפת פלשתים כמו שאמרו חז"ל[4]"פלשתים ליצנים היו" גם שמם פלשתים הוא מלשון 'מפולש' (על דרך 'נקב מפולש' שנוקב מעבר לעבר) שמורה על פתיחות ופיזור הנפש שהוא מפולש מכל צד. הליצנות היא "לעומת זה" והמנגד (-כל התכונות שיש בקדושה עשה הקב"ה כנגדם בקליפה) של מידת החסד של קדושה. ושורש יניקתם הוא גם ממדת החסד דקדושה שבירידת המשכת החסד האלוקי מטה מטה הרי נותנת מקום ליניקה לקליפת פלשתים ולאחרי זה היא מנגדת למידת החסד האלוקי. ולכן הפלשתים סתמו את הבארות שחפר אברהם אבינו כמסופר בתורה[5] משום שעניינו היה ספירת החסד וחפירת הבארות פעלה המשכת החסד האלוקי בעולם. ולאחרי שמת אברהם[6] סתמו אותם פלשתים. כלומר, ינקו מהשפעה אלוקית זו והעבירו אותה לקליפה. אולם את אותם בארות חזר יצחק אבינו וחפר.[7] מפני שיניקתם של פלשתים היא רק ממידת החסד ואינם יכולים[8] על מידת הגבורה - מידתו של יצחק ולכן חזר יצחק וחפר אותם ואז נהיה קיום גם למידת החסד כשהיתה כלולה במידת הגבורה של יצחק.[1][9]

בעבודת ה'

גם בעבודת האדם יניקת מידת הליצנות היא ממידת החסד של קדושה, שהוא השמחה והתענוג בעבודת ה'. לכן כאשר האדם נמצא בשמחה גדולה בעבודת ה', יתכן שלאחרי זה כחלוף זמן יפול לשחוק וליצנות. שלאחרי שחולף הרגש האור האלוקי שבעת התפילה וכדומה, ישנה האפשרות שמפתיחות הלב שבשמחה האלוקית יסתעף שמחה גשמית והוללות.(אמנם אצל צדיקים גמורים אין חשש זה[10]).

העצה למדת הליצנות היא לעורר מידתו של יצחק - יראת ה' ובסיבת הדבר כמה טעמים[11]:

  1. היות ומידת היראה בניגוד לאהבה שהוא לא בהתפשטות, לכן אינה כנגד מידת הליצנות ואין ביכולת מידת הליצנות לקבל יניקה ממנה.[12][13]
  2. היות ומידת האהבה והשמחה לאלוקות בא באופן 'מורגש' שנרגש אצלו ש'יש מי שאוהב', וחסר בה הרגש הביטול. לכן בהתעוררות מידת היראה והקבלת עול, שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[14] שעניינם הוא הביטול וההעדר הרגשת עצמו. זה מסיר את היניקה שיש לקליפה ממידת האהבה.

יותר גרוע מאשר מלעיגים

באחת השיחות הרבי דיבר שליצנות זה יותר גרוע מאשר מלעיגים.

בהקשר למלעיגים נפסק "אל ייבוש מפני המלעיגים".[15] אבל בהקשר לליצנות, כתוב "ובמושב ליצים לא ישב" [16], שאסור כלל וכלל להיות בקרבתם.

גדר הליצנות היא זלזול במצוה או בדברי קדושה. אדמו"ר הזקן בעל התניא[דרוש מקור: בהלכות תלמוד תורה אשר בשולחן ערוך אדה"ז]. מפרש את מאמר חז"ל כי שלשה שישבו ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, בכך שהם מבזים את התורה בעצם כך שאינם מנצלים את האפשרות ללמוד. וראה תניא אגרת הקודש פרק כג.

גם הרבי הזכיר את המושג מושב לצים בנוגע לאנשים שזלזלו במצוות מסויימות במסווה של קדושה[17].

ראו גם

הערות שוליים

  1. 1.0 1.1 1.2 תורת חיים פרשת תולדות קמג, ג.
  2. תניא סוף פרק א.
  3. תהלים ה, ו.
  4. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה יט, א.
  5. בראשית כא, כה. כו, טו.
  6. "ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם" (בראשית כו, יח).
  7. בראשית כו, יח.
  8. "כי אין ביכולת כל מידה שבלעומת זה להיות מנגד רק למידה שכנגדו בקדושה" (לקוטי תורה - דברים ה, א).
  9. לקוטי שיחות חלק טו עמוד 118 ואילך.
  10. ראת תורת חיים שם סוף דף קמד, ד וספר המאמרים עת"ר ועוד.
  11. לקוטי שיחות חלק ט"ו עמוד 120 הערה 20.
  12. ספר המאמרים עת"ר עמוד קד (מהדורה ישנה עמוד עה).
  13. לקוטי תורה - דברים ה, א.
  14. תניא פרק מ"א.
  15. שולחן ערוך אורח חיים סי' א בהגהת הרמ"א.
  16. תהילים א, א.
  17. [1]