ליצנות
הליצנות מוזכרת בספר תניא קדישא פרק א שהיא אחת מנטיות נפש הבהמית. שרשה ביסוד הרוח שבה, .
ובתורת חיים מבואר שהיא פתיחות הרוח והשמחה ללא טעם וסיבה שמהותה שחוק וליצנות - שאין בשחוק, שמחה ועונג מורכבת מאיזה דבר מה. שאינה תוצאה מבשורה טובה או מההון והעושר או הכבוד או עונג ושמחת הנפש מהשגת דבר חכמה. אלא רק מצד שנפשו ורוחו פתוחים ביותר ולבו ריקן מכל. ולכן תענוגו ושמחתו הם מהשחוק והליצנות עצמם.[1]
שרשה בקליפות היא קליפת פלישתים כמו שאמרו חז"ל[2]"פלישתים ליצנים היו" גם שמם פלישתים הוא על שם מבוי המפולש שמורה על פתיחותו שהוא מפולש מכל צד.[1]
יותר גרוע מאשר מלעיגים
באחת השיחות הרבי דיבר שליצנות זה יותר גרוע מאשר מלעיגים.
בהקשר למלעיגים נאמר ונפסק "אל ייבוש מפני המלעיגים" (שולחן ערוך בתחילתו), שלא מתפעלים מהם כלל. אבל בהקשר לליצנות, כתוב "ובמושב ליצים לא ישב" (תהילים פרק א), שאסור כלל וכלל להיות שם בקרבתם.
גדר הליצנות היא זלזול במצוה או בדברי קדושה. אדמו"ר הזקן בעל התניא[דרוש מקור: בהלכות תלמוד תורה אשר בשולחן ערוך אדה"ז]. מפרש את מאמר חז"ל כי שלשה שישבו ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, בכך שהם מבזים את התורה בעצם כך שאינם מנצלים את האפשרות ללמוד. גם הרבי הזכיר את המושג מושב לצים בנוגע לאנשים שזלזלו במצוות מסויימות במסווה של קדושה[3].