אהבת ישראל

בתורה נאמר הציווי: "ואהבת לרעך כמוך" ורבי עקיבא אמר, כי "זה כלל גדול בתורה". אך בעיני רבים נשמעת ההדגשה "כמוך" כמליצה ולא כדרישה מעשית מהאדם; כי האמנם יכול האדם לאהוב את זולתו ממש כשם שהוא אוהב את עצמו?

אולם חסידות חב"ד מלמדת, כי אין זו מליצה וכי הכוונה היא מעשית מאד. היא מסבירה, כי לאמיתו של דבר הזולת הוא חלק ממני, אמנם לא בגופו אבל בנשמתו.

תורת חב"ד מבהירה, כי נשמתו של כל יהודי היא "חלק אלוקה ממעל ממש", חלק, כביכול, מהאלוקים! ויתירה מזו: נשמותיהם של כל היהודים הם כאילו, נשמה אחת גדולה שהתפצלה בגופים רבים. מכאן, שכאשר אני אוהב את הזולת, אני פשוט אוהב את... עצמי!

גישה זו הביאה לידי כך, שהחסידים רואים בכל יהודי "יהלום" יקר, ואת העובדה שיש לו מגרעות שונות – כבוץ ועפר המכסים על ה"יהלום". ואם כן – האם משום כך יש לדחותו?! להפך, יש לאהבו ומתוך אהבה זו להשתדל לעזור לו "לנקות את עצמו מהבוץ".

הדגשים אלה על הצורך באהבת-ישראל אמיתית יצרה אצל החסידים גישה חמה לכל יהודי וביניהם שררה אהבת אחים ממש. דורות רבים של חסידי חב"ד יישמו בפועל את האמרה החסידית: "פרוסת הלחם שבידי היא שלך כמו שלי" ("שלך" קודם ל"שלי").