מצוייני צה"ל
בכ"ג מנחם אב תשל"ו (1976), הגיעה לביקור אצל הרבי קבוצה של נכי צה"ל, אשר היו בעיצומו של טיול בניו-יורק שאורגן על ידי שלטונות הצבא. הנכים הגיעו אל בית-מדרשו של הרבי ברחוב איסטערן-פארקוויי 770 באמצעות עשרה רכבים גדולים, שנשאו אותם בכסאות-הגלגלים מבית-המלון.
בבואם אליו, הרבי צעד בין כסאות-הגלגלים, לחץ את ידיהם, חייך אליהם בלבביות והחליף עמם מלות היכרות וברכה, ולאחר-מכן הרבי נשא לפניהם דברים - לא לפני שהתנצל על שהוא מדבר אתם בהברה אשכנזית.
וכך אמר להם (בתרגום חופשי):
התנהלותכם היא הוכחה שה' נתן לכם כוחות מיוחדים להתגבר על מגבלותיכם ולעלות בכך על הישגיהם של אנשים אחרים. אינכם נכים או מוגבלים אלא אנשים מיוחדים, כיוון שיש לכם פוטנציאל שאין לאף אחד מאיתנו. לכן אני מציע, שמהיום והלאה לא יקראו לכם 'נכי צה"ל' אלא 'מצויני צה"ל' - הגדרה יותר מדויקת של מהותכם.
באותה שנה, גישה זו לא היתה עדיין מקובלת והיה על הרבי לעשות צעדים משמעותיים כדי לקבעה. יחסם הרשמי של רופאים והמטפלים הרפואיים אל החולים, היה מוגדר עדיין במונחים שליליים, אבל הרבי יישם בהחלטיות את המשנה החסידית רבת השנים - "חשוב טוב יהיה טוב".
היחס שהרבי הראה לחיילים אלה שאיבדו איברים בהגנתם על עם ישראל, היה חם, שמח ואופטימי. אחדים מהם סיפרו לאחר-מכן, שהיתה זו הפעם הראשונה שלא נפגשו ברגשי רחמים או אשמה מצד הזולת, אלא בתגובה טבעית חמה. עם-זאת, כאשר הרבי חזר אל חדרו, מזכיריו האישיים ראו עליו את הרושם הקשה והכאב שנותר בו מהפגישה. רק לאחר שבוע, סיפר המזכיר, התאושש הרבי מחווית המפגש.
