ישראל מאיר הכהן
רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, (ה'תקצ"ח - כ"ד באלול ה'תרצ"ג), ידוע בכינוי החפץ חיים, נחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים.
נולד בעיירה ז'עטיל במחוז הורדנה (היום בבלארוס).
בצעירותו שימש כרב, אם כי עד כעשרים שנה לפני סוף ימיו עדיין לא היה מפורסם כ"כ. אדמו"ר הרש"ב מזכירו במכתב משנת תרס"א שיצטרף לאסיפה מסוימת, "אם כי איננו מפורסם ואיננו עסקן, יכול להצטרף עמהם".[1]
הוא חיבר את ספר המשנה ברורה, שנתקבל בכל תפוצות ישראל. הרבי הסביר[דרוש מקור] שזכה לכך מכיון שלא היה מתנגד.
המשנה ברורה מזכיר רבות את האדמו"ר הזקן ומכנהו הגר"ז ולא שו"ע הרב או בעל התניא. הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי הסביר כי החפץ חיים הסביר שעשה זאת לאחר שחשבו שהוא מתנגד, ובדרך זו רצה לבטא שאצלו הגר"א ובעל התניא הם באותה דרגא ולכן בחר לכתוב הגר"ז.[2]
במלאות חמש מאות שנה לפטירת הבית יוסף, אמר הרבי כי יש להתחיל במבצע לעסוק בספרי השולחן ערוך, ובנושאי הכלים, וא"צ לומר בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, ובשאר עניני אורח חיים - חיבורו של המשנה ברורה, אשר, להיותו "האיש החפץ חיים", זכה שנתקבל חיבורו בתפוצות ישראל.[3]
הרבי אמר: מי לנו גדול כהחפץ חיים, בשלילת הנהגה של היפך אהבת ישראל, ודיבורים לא טובים על כלל ישראל.[4]
עמד בקשרים תמידיים עם נשיאי חב"ד, האדמו"ר הרש"ב והאדמו"ר הריי"צ.[5]
בשנת תרפ"ו ייסד את וועד ההצלה האירופאי לטובת יהודי רוסיה, יחד עם הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, על פי בקשת אדמו"ר הריי"צ.[6]
הרבי סיפר, כי אחד מתלמידיו של החפץ חיים בא לשאול בעצתו כיצד להתנהג במשרת הרבנות שהכתירוהו. החפץ חיים יעץ לו ששלא כנהוג, יצווה שלא ימתינו לו עם גמר תפילת שמונה עשרה. הסיבה לכך היא מכיון שדבר זה יכול לגרום למצב של שוחד, שירצה למצוא חן בעיני הבעלי בתים שלו, בשביל הכבוד שמקבל מהם.[7]
קישורים חיצונים
הערות שוליים
- ↑ אגרות קודש - אדמו"ר הרש"ב, חלק ג' עמ' רסא
- ↑ מפי הגאון רבי חיים קנייבסקי.
- ↑ התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 171 (עמ' 168)
- ↑ שם עמ' 177
- ↑ אגרות קודש לאדמו"ר הרש"ב, אגרת תצ"א עמוד תתס"ו. ועוד רבות. אגרות קודש - אדמו"ר הריי"צ כרך ב' עמודים קפג - קפה, עמוד קנ"ב אגרת תכג, עמודים קסח - קסט. עמוד רל אגרת תסט שנת תר"ץ, עמוד רלז, אגרת תעב שנת תר"ץ, עמוד תסא, כרך ה': עמוד שלז אגרת אתכח. (ויקפידיה)
- ↑ אגרות קודש - אדמו"ר הריי"צ עמ' קעח (197)
- ↑ שיחות קודש תשל"ד. עמ' 11 (317)