מתנות לאביונים
מתנות לאביונים, היא מצווה מדרבנן, המוטלת על כל יהודי ביום הפורים.
ביאור הלשון "מתנות" ל"אביונים"
הרבי[1] מבאר את דיוק הלשון "ומתנות לאביונים":
הלשון בכ"מ[2] הוא "צדקה לעניים", ואינו מובן, מדוע דוקא כאן הלשון הוא "מתנות לאביונים" – (א) "מתנות" ולא "צדקה", (ב) "לאביונים" ולא "לעניים"?
והביאור בזה[3]:
החילוק בין צדקה למתנות
החילוק בין "צדקה" ל"מתנות" הוא – ש"צדקה" הו"ע שהאדם אינו צריך ליתן, היינו, שמצד עצמו אינו חייב ליתן, אלא הנתינה היא רק בשביל הזולת; משא"כ "מתנה" הוא ענין שנוגע לעצמו, כמרז"ל[4] "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא".
החילוק בין עני לאביון
והחילוק בין "עני" ל"אביון" הוא – ש"עני" אין פירושו שאין לו מאומה; יתכן שיש לו דברים אחרים, אלא שבנוגע לענין זה הרי הוא "עני", וע"ד שמצינו בדברי רז"ל[5] "עני בדעת"; משא"כ "אביון" פירושו (כפירוש רש"י[6]) ש"תאב לכל דבר".
וזהו דיוק הלשון "מתנות לאביונים" – שגם כאשר עושים טובה (לא רק ל"עני", שהוא במדריגה נעלית יותר, אלא אפילו) ל"אביון", שאין לו מאומה – אין זה ענין של "צדקה", אלא ענין של "מתנה", שנעשה מזה "נייחא לנפשי'".
והיינו, שצריך להיות נחת רוח להנותן מזה גופא שהאביון מקבל ממנו את המתנה, – ע"ד שמצינו בדיני קדושין, שאף שבדרך כלל צריך להיות "נתן הוא" דוקא, מ"מ, ב"אדם חשוב" מקודשת גם באומרת "הילך מנה ואקדש אני לך", "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא לי' נפשה"[7] –
מכיון שעשיית טובה להזולת, אפילו לילדים קטנים – נוגעת גם לעצמו.
חשבון זה שייך באמת גם בכל השנה, אלא שבפורים בפרט, שבו צריכים להיות במדריגת "עד דלא ידע"[8], ולא לעשות חשבונות כו', נרגש יותר מעלת הזולת, וה"נייחא לנפשי'" שנעשה ע"י הנתינה לזולת, ולכן דוקא בפורים נאמר הלשון "מתנות לאביונים".