עד המסייע
שאלת עד המסייע אם פוטר משבועה היא שאלה הלכתית הנידונה החל מספריהם של גדולי הראשונים עד אחרוני הפוסקים.
רקע
בתורה שבכתב כתוב:
לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָבָר
— דברים יט, טו
בגמרא (כתובות דף פז, ב) מובא כפירוש על דברי הכתוב: כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ואמר מר כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה.
השאלה היא: האם עד אחד תוקפו רק לחייב שבועה, למשל אם מעיד שאדם אחד חייב לאדם אחר כסף, או אפילו לפטור שבועה מהתורה למשל במקרה של מודה במקצת המחייב שבועה מהתורה, וכל כן בשבועת היסת שהיא שבועה דרבנן?
המחלוקת
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קמ"ה) נפסק: "אם הביא עד אחד שאכלה ג' שנים, מחזיר הקרקע ולא הפירות, מהאי טעמא. ואין צריך לומר כשאין עדים כלל על אכילת הפירות שמחזיר הקרקע ולא הפירות... בכל אלו, ישבע המערער שלא מכר ולא נתן לו כלום, ותחזור לו הקרקע, וישבע המחזיק שאינו חייב לו כלום מהפירות שאכל, ויפטר". השאלה היא האם פסק השולחן ערוך שהמחזיק חייב לישבע שאינו חייב למערער מהפירות שאכל בקרקע, היא גם באופן שהעד מעיד שאכלה ג' שנים? לכאורה לפי הדיעות בראשונים שעד אחד המסייע פוטר משבועה, אם כן מכיון שיש עד אחד שמעיד שאכלה שלש שנים, אזי אם נחשיב חזקת שלש שנים כראיה, נמצא שיש כאן עד המסייע, כלומר עד המעיד שהקרקע שייכת למחזיק.
בשאלה זו דנו גדולי הפוסקים. בעל התרומות[1] הביא ראי' מסוגיא זו שאכן עד אחד המסייע אינו פוטר משבועת היסת, והיינו לפי פסקו של הרמב"ם[2] והשולחן ערוך כאן שחייב הנתבע לישבע שבועת היסת בפירות שאכל ויפטור מהם, אף על פי שיש עד המסייעו שמעיד שאכלה שלשה שנים שהרי לעדותו הפירות הם שלו. ודבריו הובאו בבית יוסף[3]. והטור שם חלק על בעל התרומות, ואת סברתו ביארו המהרי"ט וכנסת הגדולה (פוסק) שהעד אינו מעיד רק שאכלה ג' שנים אבל אינו מעיד בבירור שהיא שלו כלומר שחזקת שלש שנים אין לה תוקף של ראיה אלא הנהגת חזקה בלבד, וכדבריהם תירץ הגידולי תרומה שם והפליא בתירוץ איך שאינו מבין הראי' כלל.
הכרעת הצמח צדק
אדמו"ר הצמח צדק[4] כותב שלכאורה בעל התרומות צודק יותר, וכל זה אם הלכה זו היתה מבוארת בגמרא בפירוש. אבל מדברי הרמב"ם אין זה ראיה, כי הרמב"ם סובר שאף בשני עדים שמעידים על חזקה דג' שנים עם כל זה צריך הנתבע לישבע שבועת היסת כיון שאין מעידים בבירור שהיא שלו רק מדין חזקה (כלומר שסברתם היא שחזקת שלש שנים אינה ראיה אלא חזקה), אם כן כל שכן בעד אחד, אבל לדברי האומרים דכשיש לו חזקה אינו צריך לישבע היסת, אז ודאי ראוי שגם כשיש עד א' שאכלה ג' שנים אין צריך לישבע על הפירות, למאן דאמר דעד אחד המסייעו פוטרו משבועת היסת, ואם כן קשה על השולחן ערוך שפוסק שלא כהרמב"ם לענין חזקת שלש שנים[5] וכותב כי "זה שהחזיק שלשה אין מוסרין אותו לשבועה" אם כן למה פסק כאן [6] "בכל אלו ישבע המערער", כלומר אף אם הביא עד אחד שאכלה ג' שנים, והרי כיון שחזקה פוטרת משבועת היסת הרי יש לו עד המסייעו ויפטרנו מהיסת, וצריך לתרץ קושיא זו ולומר שהבית יוסף סובר שיש לצרף כאן שני שיטות: 1. שיטת בעל התרומות שסובר שעד המסייע אינו פוטר משבועת היסת, 2. השיטה שחזקת שלש שנים אינו פוטר משבועת היסת מכיון שאינו ראיה גמורה אלא הנהגת חזקה, ובצירוף שני שיטות אלו מחמיר הבית יוסף לומר שעליו להשבע.