ספר התניא

ספר התניא נקרא גם "לקוטי אמרים" או "ספר של בינונים". אחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל, וספר היסוד של תורת חסידות חב"ד. הודפס בשנת תקנ"ז (1797) בסלאוויטא, בידי מחברו, מייסד חסידות חב"ד, האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, הנקרא גם על שמו 'בעל התניא'.

רקע היסטורי

בשנת תקל"ב (1772) ייסד אדמו"ר הזקן את חסידות חב"ד. במשך עשרים שנה (משנת תקל"ה - 1775) כתב אדמו"ר הזקן את הספר בו הוא פורס את משנתו, משנת חסידות חב"ד. כמו כן כתב בו עצות ותשובות רבות על שאלות בענייני עבודת ה' ששאלוהו חסידיו ביחידות. בשנת תקנ"ה (1795) סיים את כתיבתו, ואישר להעתיקו. הספר הופץ בקרב החסידים שקיבלוהו בשמחה.

מתנגדי החסידות חששו מהשפעת הספר, ועל כן הטילו בו זיופים מכוונים על מנת להציגו כספר "כפרני". עם זיופים כאלה הציגוהו בפני הגאון מוילנה, ומשום כך הורה לשרפו. כשנודע לאדמו"ר הזקן על כך, הורה להדפיסו ובכך למנוע את המשך זיופו.

בשנת תקנ"ז (1797) שלח אדמו"ר הזקן את הספר לבית הדפוס בסלאוויטא, כשהוא מבקש מחבריו, תלמידי המגיד ממזריטש, ר' זושא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן לצרף את הסכמתם. הללו התפעלו מאד מהספר (ראה להלן) וצרפו את הסכמותיהם החמות. העותקים הראשונים הגיעו לידי אמו"ר הזקן ב-כ' כסלו תקנ"ז.

בתחילה היו מראשי החסידות שלא קיבלו את הספר, עקב האלמנט האינטלקטואלי שבמשנת חסידות חב"ד, אך לבסוף הוא אומץ בחום גם על ידם. כיום, הספר נחשב לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.

שמותיו

לספר מספר שמות:

לקוטי אמרים - כך מכנה אדמו"ר הזקן בענווה את ספרו, על שם היותו "מלקט" את דברי הקבלה והחסידות ששמע מפי רבותיו ושנכתבו בספרים. בשם זה הוא מודפס בצמוד לשם "תניא" הנפוץ יותר: "לקוטי אמרים-תניא".

ספר של בינונים - כותב אדמו"ר הזקן בדף השער: "ספר לקוטי אמרים חלק ראשון הנקרא בשם ספר של בינונים"; על שם תוכן חלקו הראשון של הספר המבאר שעבודת האדם היא להגיע לדרגת ה"בינוני". כך מכונה הספר בספרי החסידות של אדמו"רי חב"ד (למעט בספרי אדמו"ר שליט"א), ובראשי תיבות: סש"ב.

תניא - שמו המוכר והנפוץ יותר, על שם המילה הראשונה של הספר ("תניא בסוף פרק ג' דנדה"), וכך הוא מכונה בספרי אדמו"ר שליט"א, ולעתים: "תניא קדישא" (התניא הקדוש). בשם זה הוא מודפס בצמוד לשם "לקוטי אמרים" המקורי: "לקוטי אמרים-תניא".

תורה שבכתב של החסידות - כינוי זה ניתן לספר על ידי אדמו"ר הריי"צ, משום קדושתו הרבה, הדיוק המרבי שדייק אדמו"ר הזקן בכתיבת כל אות בו, ומשום היותו ספר היסוד לתורת חסידות חב"ד עליו מתבססים אלפי ספרי החסידות.

חלקיו

לספר חמישה חלקים:

לקוטי אמרים - הדרכה על פי תורת החסידות הקבלה ותורת הנפש, כיצד ניתן לאדם למצות את יכולותיו וכוחותיו הטבעיים, ולהתעלות לדרגא הגבוהה בעבודת ה', אליה כל אדם יכול להגיע - דרגת ה"בינוני". מכיל הקדמה ונ"ג פרקים. הודפס לראשונה: סלאוויטא תקנ"ז (1797).

שער היחוד והאמונה - נקרא גם 'לקוטי אמרים חלק שני'. הסבר נרחב ומעמיק בשיטת החסידות וחידוש הבעש"ט בנוגע לאמונה באחדות השם. מכיל הקדמה בשם 'חינוך קטן' וי"ב פרקים. הודפס יחד עם לקוטי אמרים, לראשונה: סלאוויטא תקנ"ז (1797).

אגרת התשובה - ביאור נרחב במהותה של ה'תשובה' על פי החסידות. מכיל י"ב פרקים. מהדורא קמא - ללא חלוקה לפרקים, הודפסה לראשונה: זאלקווי תקנ"ט (1799). מהדורא בתרא - בחלוקה לפרקים, הודפסה לראשונה: שקלוב תקס"ו (1806). נוספה על ידי אדמו"ר הזקן.

אגרת הקודש - מכתבים ואגרות של אדמו"ר הזקן, בהם הוראות לחסידיו בענייני עבודת ה', וביאורים עמוקים בקבלה. מכיל ל"ב סימנים. הודפס לראשונה: שקלוב תקע"ד (1814). נוספה על ידי בניו.

קונטרס אחרון - ביאור נרחב ועמוק במספר סוגיות הנידונות בחלק הראשון 'לקוטי אמרים', שלא פורטו שם מפאת הרצון להתמקד במהלך. מכיל ט' סימנים. הודפס לראשונה: שקלוב תקע"ד (1814). נוסף על ידי בניו.

מטרתו

ספר התניא נכתב על מנת לבאר את שיטת חסידות חב"ד, הדוגלת ברעיון של 'מוח שליט על הלב' - בחלקו הראשון של הספר, 'לקוטי אמרים'; ושיטתה באמונה באחדות ה', אין עוד מציאות בעולם מלבד ה' - בחלקו השני ' שער היחוד והאמונה'.

במהלך הסברת שיטתו, מביא אדמו"ר הזקן את תשובותיו ועצותיו שהשיב לשאלות רבות ששאלוהו חסידיו בענייני עבודת ה' התלויה בלב. את הסיבה לכך מנמק בהקדמת הספר: "להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות וגם השכחה מצויה".

תוכנו ואופיו

החסידות הציבה את מצוות אהבת ה' כיסוד ובסיס אליו שואף כל חסיד להגיע. ההבדלים בין זרמי החסידות השונים נובעים מהבדלי התפיסה כיצד לממש אהבה זו. תנועת החסידות נחלקת לכאלה הסוברים כי באמצעות 'ווארטי' חסידות מעוררי הלב ניתן להגיע לאהבת ה', ולשיטת חסידות חב"ד הסבורה שהמוח הוא זה שיכוון את הלב.

בחלקו הראשון של ספרו הגדול פורס אדמו"ר הזקן את משנתו, לפיה תפקידו הטבעי של המוח הוא לשלוט על הלב והרגשות. על פי הקבלה, מעלת המוח גבוהה ממעלת הלב, שכן מקביליו הרוחניים, חב"ד - שלושת המוחין; חכמה בינה דעת, נעלים יותר ממקביליו הרוחניים של הלב, חג"ת נה"י - ששת המידות; חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. כמו כן, באופן טבעי, רגשותיו, ובלשון הקבלה - מידותיו של האדם, מופיעים לאחר ובהתאם לתובנות אותם הבין במוחו ושכלו.

משום כך, מבאר אדמו"ר הזקן, על האדם להשתמש במוחו, להתבונן ארוכות בגדולת ה', על מנת להגיע לאהבת ה' בלבו.

בחלק השני, 'שער היחוד והאמונה', מבאר אדמו"ר הזקן את שיטת הבל שם טוב שהאמונה באחדות ה' אין פירושה רק שלילת אלוה אחר מבלעדי ה' או שלילת ממוצעים גשמים ורוחניים בין האדם לאלוקיו, אלא האמונה שהקב"ה הוא המציאות האמיתית היחידה וכל מה שחוץ ממנו אינו מציאות אמיתית.

הסיבה לכך היא, כל מציאות הנבראים היא מפאת היותם מתהווים בכל רגע ממש מהקב"ה. לולי היה מהווה אותם, היו חוזרים להיות אין ואפס כמו לפני הבריאה. כמו כן, החיות שיורדת מהקב"ה ומחיה את הנבראים אינה נפרדת מהקב"ה - שכן הוא נמצא בכל "עוצמתו" בכל מקום - אלא בטלה אליו לגמרי, ובנוסף אינה נחשבת ותופסת מקום לגביו.

הספר בנוי כמהלך אחד, שלב אחר שלב מוליך אדמו"ר הזקן את הלומד בספרו עד סיום ביאור שיטתו. כל פרק הוא כנדבך בבנין, עליו מתבסס הפרק הבא.

חשיבותו ומעלתו

אדמו"ר הזקן את ספר התניא לסלאוויטה לרבנים הקדושים ר' זושא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן על מנת שיכתב ו הסכמה לספרו. כאשר קיבלו את הספר, ישבו ולמדו אתו כל הלילה. לבסוף לא יכלו להתאפק ומרוב התפעלות מתכנו, יצא כל אחד מביתו באמצע הלילה על מנת לספר לחברו על הספר הקדוש. באמצע הדרך נפגשו שניהם ופצחו בריקוד סוער...

ר' לוי יצחק מברדיטשוב לאחר שקרא את הספר הגיב, "תמה אני איך אפשר להכניס אלוקים כה גדול ונורא לתוך ספר כל כך קטן".

כתיבתו ארכה עשרים שנה, ואדמו"ר הזקן דייק מאוד בכתיבתו ואף תיקנו והגיהו פעמים רבות. מסופר שבמשך חצי שנה עבר על כל ה"כו'" בספרו והתבונן אימתי צריך להוסיף לפני התיבה את האות ו' - "וכו'".

אדמו"ר הריי"צ אמר שספר התניא הוא התורה שבכתב של החסידות. אדמו"ר הצמח צדק רצה לנקד ולחלק את התניא לפסקאות. בלילה הוא חלם חלום בו הוא נשאל מה דינו של ספר תורה שניקדוהו וחלקוהו לפסקאות, והוא פסק שהספר כשר. כשהקיץ, הבין את הרמז...

ספר התניא נחשב לספר קדוש בכל תפוצות ישראל והשפיע השפעה מכרעת על האמונה היהודית. עד הבעש"ט היו דעות גדולי ישראל חלוקות בענין אופן השגחתו של הקב"ה על עולמו. הבעש"ט חידש שההשגחה של הקב"ה הינה השגחה פרטית על כל פרט ופרט ביקום. ספר התניא, בביאורו את שיטת הבעש"ט, הפך את אמונה זו לרווחת בכל קהילות ישראל.

השפעתו היתה רבה כל כך עד שאפילו תלמידו של הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין, חזר בו מתפיסת רבו, בעקבות הלימוד בתניא, והודה בספרו 'נפש החיים' שהאמת כשיטת החסידות בענין "צמצום של כפשוטו".

כיום משתתפים ברחבי העולם כולו, יהודים רבים, חסידים וליטאים, חרדים ואף כאלה שאינם מגדירים עצמם כשומרי תורה ומצוות, בשיעורים הנלמדים בספר זה ואשר להם השפעה מכרעת על חייהם של אנשים רבים. אכן, נכרת בהשפעתו של ספר זה שהוא היסודי בחסידות, הבטחתו של המשיח לבעש"ט "יפוצו מעינותיך חוצה".