פורטל:אישי חב"ד/מבוא
כשהתגלה מורנו הבעש"ט וגילה את אור החסידות, התקבצו סביבו תלמידים רבים. כל תלמידיו, ובפרט מקורביו היו ענקי-רוח כשלעצמם, גאונים אדירים בתורה ועובדי ה' גדולים. לאחרי הסתלקות המגיד ממעזריטש, הפכו גדולי תלמידיו להיות בעצמם אדמו"רים, כל אחד במקומו – עובדה המעידה על שיעור קומתם הטמיר.
תלמידים אלו הלכו בדרך החסידות הכללית, בה הושם הדגש על האמונה והביטול לצדיק בלבד, ולכן לא היה מקובל אצלם לדבר על דמויות של חסידים וללמוד מהם, וכל תשומת הלב הופנתה אך אל האדמו"ר. שונה הדבר בחסידות חב"ד, אשר דרכה הוא שכל חסיד צריך לעבוד את עבודתו בעצמו, לעלות ולהתעלות בכוחות עצמו בעבודת ה' ובמעלות הקדושה, על ידי לימוד החסידות ועבודת התפלה.
זוהי הסיבה לכך שבחסידות חב"ד בכל הדורות תפסו מקום של כבוד דמויותיהם של חסידים גדולים בתורה ובעבודת ה', שמותיהם שגורים בפי חסידי הדורות הבאים, וסיפורים מתהלכים סביבם מדור לדור. גם אמרות שנאמרו בפקחות חסידית, ואף ניגונים שחברו חסידים בעלי מנגנים, עולים בהתוועדויות חסידים ומעוררים לעבודת ה'. ישנם חסידים שאף זכו לעלות על שולחן מלכים, ורבותינו נשיאנו עצמם הזכירו אותם ודיברו על מעלתם.
תשומת-לב רבה נתונה לסיפורי החסידים, על גדולתם בתורה וביראת ה', על הדרך בה התקרבו לחסידות חב"ד, על היחס שקיבלו מהרבי ועל דרכם בעבודת ה' על-פי דרך החסידות.
זה היה משכיל וזה היה עובד, זה היה שד"ר וזה הי' מקושר.
הרבי אמר פעם ביחידות שישנה מעלה בסיפורי חסידים על סיפורים מרבותינו-נשיאינו, שכן רבי הוא באין ערוך לחסיד, והסיפור אינו מעורר לעבודה בפועל כמו סיפור מחסיד כערכנו.
בדורנו זה, דור הגאולה, חזרה עיקר ההדגשה להיות על הביטול וההתקשרות לרבי, עד שהרבי אישר כי בדורנו אין חסידים, יש רק מקושרים. הטעם הפנימי לכך הוא כיון שדורנו הוא כנגד ספירת המלכות שענינה הגבהה והתנשאות, ולכן לא נרגשת מעלתם הפרטית של העם אלא ביטולם למלך.