לשון הרע הוא אחד מהאיסורים החמורים ביהדות, שמושווית במדרש לשלושת העבירות החמורות, שהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. החפץ חיים מונה שורה של עשרות לאוים, אותם עוברים כאשר מדברים לשון הרע[1].

חומר האיסור בספרי החסידות

תנועת החסידות, ובמיוחד חסידות חב"ד שמה דגש על לשון הרע.

בספר תניא קדישא אגרת הקודש סימן כב בסופו מובא שאיסור לשון הרע הוא לא רק בדיבור, אלא גם במחשבה:

"ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת עבודה זרה ממש. כי גדולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וג"ע וש"ד. ואם בדבור כך כו' וכבר נודע לכל חכם לב יתרון הכשר המחשבה על הדבור הן לטוב והן למוטב."

אדמו"ר הזקן מאריך בחומרת לשון הרע - "כמו שבמשל הזה אם משים אדם נגד אור השמש בחלון מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד, הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר. וככה ממש הוא בנמשל בכל עונות שאדם דש בעקביו, ומכל שכן המפורסמות מדברי רז"ל שהן ממש כע"ז וג"ע ושפיכות דמים. כמו העלמת עין מן הצדקה כמו שכתוב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' ובליעל היא עובד עבודת אלילים וכו'. והמספר בגנות חבירו היא לשון הרע השקולה כע"ז וג"ע וש"ד, וכל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכן מי שיש בו גסות הרוח. וכהנה רבות בגמרא".[2].

מובא בספר השיחות[3] בשם המגיד ממזריטש שאמר בשם הבעל שם טוב על הפסוק לא תשית ידך להיות עד רשע חמס וכו', ומבאר הבעל שם טוב שכל אדם מקבל מעלה מיוחדת מהשמים המיועדת לו, אך כאשר יש שני עדים המעידים על חסרונותיו ועל חטאיו אז לוקחים ממנו מעלתו זו, וזהו לא תשית ידך עם רשע להיות עד, כלומר אל תעזור ליצר הרע להיות יחד איתו עד ולהצטרף להיות יחד שני עדים, שזה הוא חמס שלוקחים מהאיש את מעלותיו.

השומע לשון הרע

גם באופן שמותר לספר לשון הרע, כאשר מדובר באופן של לתועלת ושאין דרך אחרת למנוע את הנזק כמבואר בספרי ההלכה, אסור לשומע לקבל את דבר הלשון הרע כדבר של אמת, אלא עליו לחשוש ולהתנהג באופן של זהירות שמא הדבר אמת, ולא לקבל את הדבר.

התוצאה

בהיום יום לי"ג חשוון מובא על הכתוב במסכת ערכין "לשון תליתאי קטיל תליתאי" פירוש הבעש"ט שזה לשון הרע קוטל שלושה: הממציא, המספר והמאזין, זה רק בלבושים רוחניים, שזה יותר קשה מרציחה בגשמיות.

בהיום יום לי"ח בכסלו מובא בנושא: מקובל בידינו בשם מורנו הבעל שם טוב: כששומעים דבר לא טוב על אחד מישראל, גם אם אין מכירים אותו, צריך להצטער צער רב, כי אחד מהם הוא בוודאי לא טוב: אם אמת הדבר שמספרים על פלוני, הלא הוא לא טוב, ואם אינו אמת הלא המספר נמצא במצב לא טוב.

תפילת החפץ חיים שלא להיכשל בשמירת הלשון

החפץ חיים תיקן תפילה קצרה וקלה לשמירת הלשון לאומרה כל יום בבוקר, וזו נוסחתה; רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, שֶׁתְּזַכֵּנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי לִבְלִי לְהִלָּכֵד בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים, דְהַיְנוּ מֵעֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, כְּדִכְתִיב: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", וּקְרִי בֵּהּ לֹא תַשִּׂיא, שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה לְסַפֵּר וּלְקַבֵּל, וְגַם מֵעֲוֹן רְכִילוּת כְּדִכְתִיב: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ". וְאֶהְיֶה זָהִיר מִלְּדַבֵּר אֲפִילוּ עַל אִישׁ יְחִידִי, וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּדַבֵּר דֵּלָטוֹרְיָא [-לשון הרע] עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר מְאֹד. וְכָל שֶׁכֵּן לְהִזָּהֵר מִלְּהִתְרַעֵם עַל מִדוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וּכְדִכְתִיב בְּפָרָשַׁת חֻקַּת: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדֶּרֶךְ וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶה", וַעֲבוּר זֶה נִשְׁלְחוּ עֲלֵיהֶם הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וכו' "וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי דִּבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ". וּמִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי שֶׁקֶר, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". וּמִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֲנֻפָּה, שֶׁמְּיַפֶּה לְאִישׁ עוֹל עַוְלוֹתָיו בְּפָנָיו, כְּמוֹ דִּכְתִיב בְּפָרָשַׁת מַסְעֵי: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ". וּמִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי לֵיצָנוּת, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם". וּמִלֵּישֵׁב בֵּין לֵיצָנִים, כְּדִכְתִיב: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". וְלִהְיוֹת זָהִיר מֵאוֹנָאַת דְּבָרִים, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", וְקִּבְּלוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא קָאֵי [-שכוונת הפסוק] עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים. וְלִהְיוֹת זָהִיר מֵהַלְבָּנַת פָּנִים, אֲפִילוּ בִּשְׁעַת תּוֹכָחָה כְּמוֹ דִּכְתִיב: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וְלִהְיוֹת זָהִיר מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גַּאֲוָה, כְּמוֹ דִּכְתִיב: "הִשָּׁמֵר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ", וְקִבְּלוּ חֲזַ"ל, שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ, וּכְמוֹ דִּכְתִיב: "וְרָם לְבָבְךָ וְשָׁכַחְתָּ", וְכִדְאִיתָא [-וכמובא] בַּגְּמָרָא: "גַאֲוָה, אֲפִלּוּ בַּלֵּב אָסוּר, כְּדִכְתִיב: "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב". וְכֵן מִלְּדַבֵּר דִבְרֵי מַחֲלֹקֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִהְיֶה כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ", וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, שֶׁהוּא אַזְהָרָה, שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק בְּמַחֲלֹקֶת: "וְכֵן מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי כַּעַס, שֶׁהוּא גַּם כֵּן עָוֹן חָמוּר מְאֹד בְּעַצְמוֹ, וְגַם מֵבִיא לִידֵי מַחֲלֹקֶת וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, וְאָמְרוּ חֲזַ"ל. כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְזַכֵּנִי שֶׁלֹּא לְדַבֵּר, כִּי אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיְנֵי גּוּפִי אוֹ לְנַפְשִׁי, וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשַׂי וְדִבּוּרַי לְשֵׁם שָׁמַיִם.

הערות שוליים

  1. במכתב מתאריך י"א אדר תשמ"ג כותב הרבי לנער שביקש מחילה על השחתה של חוברות ליקוטי שיחות יחד עם כמה מחבריו: "במענה למכתבו ממוצאי שבת קודש פרשת משפטים, ילמוד מזמן לזמן בספר 'חפץ חיים'.
  2. אגרת התשובה - פרק ז'
  3. תש"א עמ' 65.

.