מעשינו ועבודתינו

מקור הלשון "מעשינו ועבודתינו"

מעשינו ועבודתינו הוא מטבע לשון שטבע אדמו"ר הזקן בתניא פרק ל"ז, שכולל את כללות עבודת השם במשך זמן הגלות המביאה את הגאולה. בלשונו הק' "תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

רבותינו נשיאינו השתמשו רבות במטבע לשון זו, והיא מופיעה בריבוי מיוחד בשיחותיו ומאמריו של הרבי.

מהות מעשינו ועבודתינו

כל הדברים הנפלאים שהקב"ה יעשה בזמן הגאולה, אין הם תשלום שכר עבור העבודה שלנו בלבד, אלא הם בעצם תוצאה ממה שאנו פועלים עכשיו, ע"י המעשים שלנו והעבודה שלנו בתורה ומצוות בזמן של הגלות.

משל לזה הוא מזריעה בארץ, שכתוצאה מכך יש את הצמיחה, המצוות הם כמו הזריעה, והצמיחה הם הגילויים לעתיד לבא.

יותר מכך, בעצם בעשיית המצוות אנו כבר ממשיכים כאן ע"י המצוה גילוי אור אין סוף ב"ה, יוצא איפה כי המצוה עצמה היא המהות של הגילויים דלעתיד לבא (ימות המשיח ותחיית המתים) גילוי אור אין סוף ב"ה בעולם הזה הגשמי.

אך אין אנו רואים את זה בגלוי, כי עכשיו על ידי עשיית המצוות מוסיפים אורות באצילות, ומבאר אדמו"ר מהר"ש שאורות אלו באצי' הם שם כמונחים בקופסא, כי אינם בשביל אצי', כי אם לצורך עולם התחתון ואינם מתגלים באצי'. ונראה את מה שפעלנו רק לעתיד לבא.

זה נכון לגבי כל פרט מהייעודים לעתיד לבא, כל אחד מהם בפרטיות, הם מדה כנגד מדה, ממה שאנו עושים.

האפשר להשוות?

לכאורה אינו מובן: איך יתכן שהתורה תפלה ודיבור בזמן הזה יפעלו הענין דביאת המשיח – הרי אז יהיו כל הענינים דתורה תפלה ודיבור באופן נעלה יותר באין ערוך?!

ביאור א

אע"פ שהתורה ותפלה ודיבור שבזמן הזה אינם בערך לגבי ענינים אלו כפי שיהיו בימות המשיח, הנה על ידם פועלים ביאת המשיח.

וע"ד המבואר בענין "בכל מאדך", "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך", שכיון ש"מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה", הנה עי"ז ממשיכים את ה"מאד" של הקב"ה:

לכאורה אינו מובן: ה"מאד" של הקב"ה הוא מאד האמיתי, למעלה מכל מדידה והגבלה, ואילו "בכל מאדך" הוא רק מאד שלך, היינו, שזהו למעלה מהמדה שהוא רגיל בה, אבל לגבי מי שגדול הימנו, הרי זה עדיין במדידה והגבלה, ולא באופן של "מאד", ועאכו"כ שלגבי הקב"ה אין זה נחשב ל"מאד", וא"כ, איך יתכן שע"י "בכל מאדך" יומשך ה"מאד" האמיתי שלמעלה?!

והביאור בזה – שזהו חסד עליון של הקב"ה, שאע"פ שה"מאד" שלו הוא בלי גבול אמיתי, ואילו ה"מאד" של האדם הוא במדידה והגבלה, מ"מ, יומשך ה"מאד" של הקב"ה ע"י עבודת האדם "בכל מאדך".

ביאור ב

אע"פ הקב"ה נותן את כל הענינים מלמעלה, מ"מ, רצונו שתהי' גם איזו פעולה מצד האדם.

וכפי שמצינו במדרש בנוגע לר' חנינא בן דוסא, שרצה לעלות לרגל לירושלים ולהביא איזה דבר (שהרי העלי' לרגל צריכה להיות באופן ש"לא יראו פני ריקם"), אבל כיון שהי' עני, לא הי' לו מה להביא, "מה עשה, יצא למדברה של עירו, וראה שם אבן אחת כו'" (וזכה בה באיזה אופן שיהי'), אבל לא הי' בכחו "להעלותה לירושלים", וגם לא הי' לו מעות "לשכור לו פועלים" שיהיו "מעלין .. אבן זו לירושלים", "זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, אמר להם, אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו .. אנו מעלין לך אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים".

והענין בזה – דלכאורה, ממה נפשך: אם הם היו יכולים להעלות את האבן, למה הוצרכו שיתן ידו ואצבעו עמהם; ואם הם לא היו יכולים להעלות את האבן, מהי התועלת בכך שיתן ידו ואצבעו עמהם?! – כי, גם כשאין אפשרות שיהי' הקרבן לגמרי שלו, עליו לכל-הפחות לסייע בנתינת ידו ואצבעו.

וכן הוא בכל עניני האדם, שהן אמת ש"הקב"ה עוזרו", וכל מה שיעשה האדם הרי זה "מעט" לגבי הסיוע של הקב"ה, היינו, בערך גודל הענין שנעשה מלמעלה, אבל אעפ"כ, דורשים ממנו לעשות את שלו, ואז "הקב"ה עוזרו".

ועד"ז בנוגע לביאת המשיח, שתהי' ע"י מעשינו ועבודתנו דוקא, שכן, אע"פ שעבודה זו אינה בערך כלל לגבי המעמד ומצב דלעתיד לבוא [כמובן מזה שאע"פ ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", וכפי שמבאר רבינו הזקן שכל העולם אינו מספיק אפילו בשביל שכר של מצוה אחת, הנה לעת"ל יוכל להיות שכר מצוה בעולם, כיון שהעולם יתעלה למעמד ומצב נעלה יותר אפילו מכמו שהי' אצל אדה"ר "בגן עדן מקדם", קודם החטא (שהרי אם העלי' דלעת"ל תהי' רק כמו שהי' קודם החטא, נמצא, שלא ניתוסף מאומה ע"י הירידה)], מ"מ, כדי לבוא למעמד ומצב דלעת"ל יש צורך בעבודה זו דוקא.

דווקא ע"י מעשינו

ע"י שהגאולה הוא ע"י מעשינו ועבודתינו, לא שייך שיהי' עוה"פ גלות ח"ו, כי אם זה רק מלמעלה, זה זה לא חדר לתחתון ושייך עוה"פ גלות ח"ו, דוקא כשזה מגיע ע"י עבודתינו זה יתקיים.

דיוקי לשונות

כפל הלשון "מעשינו ועבודתינו"

בדיוק כפל הלשון והמשמעות שלו, נאמרו ביאורים שונים:לשון אדמו"ר הזקן היא: "והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים . . תלוי במעשינו ועבודתינו". כלומר שהוא מדייק בכפל הלשון ומחלק את הגאולה ל-2 פרטים ('ימות המשיח' ו'תחיית המתים'), וכנגד זה 2 פרטים בעבודת השם שמביאה לגילויים אלו ('מעשינו' ו'עבודתינו'), וכמו שממשיך אדמו"ר הזקן מייד לאחר מכן, שכל גילוי הוא מעין הפעולה עצמה ("כי הגורם שכר מצווה היא המצווה בעצמה").

משמעות הדברים היא, ש'מעשינו' מביאים את ימות המשיח, ו'עבודתינו' מביאים את תחיית המתים, ותוכן הדברים בעבודת השם, ש'מעשה' הוא מה שאדם עובד את השם על פי טבעו, וזה מביא את העניין של ימות המשיח, שהוא טבע מוכרח בבריאת העולם, ואילו 'עבודתינו' מורה על האופן בו אדם עובד את ה' למעלה מטבעו ורגילותו, שעבודה זו פועלת ומביאה לתחיית המתים, שהיא היפך טבע העולם.

הרבי מוסיף על כך, שהלשון 'מעשינו' הוא מלשון כפיה, ו'עבודתינו' הוא מלשון עיבוד עורות, כלומר שהלשון הראשונה מורה רק שהאדם כופה את עצמו כעת לעשות את רצון ה' ולא משנה את עצמו לגמרי (אתכפיא), ואילו הלשון השניה מורה על שינוי פנימי יותר, כמו עור שמעבדים אותו והוא הופך להיות ראוי ללבישה ולשימוש (אתהפכא).

באופן נוסף מבואר בפי חסידים ש'מעשינו' פירושו קיום המצוות, שאדם פועל עם העולם שמחוץ אליו, ואילו 'עבודתינו' פירושו עבודת התפילה, עבודת האדם עם עצמו.

דיוק הלשון "משך זמן הגלות"

הגאולה מגיע דוקא ע"י העבודה בגלות, כי גילוי המס"נ הוא דוקא בזמן הגלות, וזה מורה איך ששורש ההעלם בשביל הגילוי.

העבודה בגלות והמצב בדורנו

אדמו"ר הצמח צדק מקשר את כללות העבודה בגלות עם מאמר חז"ל אודות ההבדל בין זיווג ראשון וזיווג שני, שזיווג ראשון נקבע מלמעלה עוד לפני יצירת הולד, ואילו זיווג שני הוא על פי מעשיו של האדם, ועל פי זה, כל זמן הגלות, ואפילו בזמן בית המקדש - הוא זיווג שני, והכל תלוי לפי מעשינו ועבודתינו, ודווקא השלימות של הזיווג שני הוא "יום שמחת ליבו", שלימות השמחה של הקב"ה עוד יותר מאשר בזיווג ראשון.

בשיחות של השנים ה'תנש"א-ה'תשנ"ב התבטא הרבי פעמים רבות שכבר השלמנו את 'מעשינו ועבודתינו' הנצרכים להבאת הגאולה, וכעת אין כל סיבה לעיכוב נוסף של הגאולה, ועבודת השם כעת היא עניין מיוחד.