מקומו של עולם
מקומו של עולם הוא ביטוי שמקורו במדרש רבה[1], שם אומר ר' הונא בשם ר' אמי "מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום, שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". כוונת המדרש שם אינה להגדיר או להסביר מהי מהות מקום העולם עצמו, אלא מהו שורש העולם, מהי הדרגה באלוקות שהיא ה"מקום" שבתוכו נמצא העולם. ל"מקום" במובן זה ישנם כמה ביאורים - בתלות על איזה "עולם" מדברים. ככל שמדובר על עולם בבחינה נעלית יותר מובן שה"מקום" המהווה שורש אליה הוא גבוה יותר.
הביאורים השונים בעניין מקומו של עולם
אדמו"ר הצ"צ מביא[2] את הדיעות השונות בזה בתורת הקבלה, וכדלקמן (בסדר דמלמעלה למטה):
האר"י ז"ל[3] ועמק המלך[4] פירשו, שהכוונה במקומו של הקב"ה היא לאור אין סוף הסובב את המקום הפנוי[5].
הפרדס פירש[6] שמקומו של הקב"ה הוא כתר (היינו, אריך אנפין), ונקרא מקומו של עולם כי הוא שורש הנאצלים ומקיף להם.
המאורי אור פירש[7] שמקומו של עולם הוא ספירת הבינה. היינו, "מקומו" הוא אותיות מקום וא"ו: המקום עצמו הוא הוא ספירת הבינה, ובינה היא מקום מחצב ז"א (שהם שש הקצוות המגדירים את בחינת המקום ברוחניות).
הרמב"ם פירש[8], שהקב"ה נקרא "מקום" משום שהוא מקור ושורש העולם, וכן הסכים אדמו"ר הזקן[9].
ראה גם
לגבי גדר מקום העולם עצמו - ראה בערך רוחות העולם.