דביקה חשיקה וחפיצה

חמשת דרגות האהבה הכלליות מכונות בתורה בחמש לשונות: דביקה, חשיקה וחפיצה, דיבור ואהבה. לשונות אלו מובאות לרוב בחז"ל ובחסידות, ומבוארות באופנים שונים.

מקור המושג

מקור לשונות האהבה נלמד במדרש מפסוקים לגבי אהבתו של הקב"ה לישראל, ולהבדיל- מאהבת שכם לדינה:

"אמר ריש לקיש בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. בדביקה- "ואתם הדבקים", בחשיקה- "לא מרובכם מכל האומים חשק ה'", ובחפיצה- "ואשרו אתכם כל הגוים". ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה בדביקה- "ותדבק נפשו", בחשיקה- "שכם בני חשקה נפשו בבתכם", בחפיצה - "כי חפץ בבת יעקב". ר' אבא בר אלישע מוסיף אף תרתין, באהבה ודיבור: באהבה "אהבתי אתכם" בדיבור "דברו על לב ירושלים". ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה באהבה- "ויאהב את הנערה" בדיבור- "וידבר על לב הנערה"

.

דרגות האהבה במדרגות הנפש

הזהר לומד מהפסוק "רק באבותיך חשק ה'" שאהבת ה' לאבות היא משום שהתמסרו לו בביטול מוחלט "כמרכבה". הראשית חכמה לומד מזה, שמרוב אהבת ה' וחיבתו להם נתן לבניהם נפש, רוח ונשמה, ועל ידי החלקים החשובים האלה שיש לנו ממנו יתברך הוא מתקשר בנו. ומסביר אדמו"ר הצ"צ, על פי השל"ה, שחמשת הלשונות במדרש (שלושת הלשונות שמביא ריש לקיש: דביקה, חשיקה וחפיצה, ושני הלשונות שמוסיף שם ר' אבא בר אלישע – אהבה ודיבור) הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' שבנשמה וקוצו של יו"ד, שהם ה' עליות המלכות ממקומה ועד כתר (ונרמזות בפסוק "הנה ישכיל עבדי, ירום, ונשא, וגבה, מאד").

נפש: היא דרגת ה"מלכות" שבנשמה, ונרמזת במילה "דביקות" כי כך זוכה לה האדם. כשהוא דבק באלוקות ואוהב את ה', "שורפת ומכלה" אהבתו את הגשמיות, וע"י זה מאירה בו דרגת ה"נפש". הזוהר ממשיל זאת לאור הכחול שבנר השורף ומכלה את הפתילה, וע"י זה מאיר הנר באור הלבן.

ומשמעות המילה "דביקות" היא חיבור שני דברים, שאף על פי שכרגע הם מחוברים יתכן להפרידם (כמו "כאשר ידבק האיזור אל מתני איש".

רוח: היא דרגת ה"תפארת" שבנשמה, ונרמזת במילה "חשק". הטעם לזה הוא כי מדת התפארת כלולה משלושת הקוים הנרמזים בניקוד שם הוי' שבתפארת (הניקוד הרגיל: שבא, חולם, קמץ): חולם – תפארת, שבא – גבורה, קמץ – חסד.

ומשמעות "חשק" היא שאם כי מדובר בשני דברים שונים, החיבור הוא בחיבוק והידוק תמידי (כמו "ווי העמודים וחשוקיהם כסף".

נשמה היא דרגת ה"בינה" שבנשמה, ורמוזה בשלושה אופנים בפסוק "ואישרו אתכם כל גויים כי תהיו לי ארץ חפץ":

1. "ואישרו" מרמז על "עלמא דחירו", עולם הבא, מדרגת הבינה.
2. מילת "לי" היא בבינה.
3. חפץ הוא פנימיות הרצון (חכמה וכתר), ואם כן "ארץ חפץ" היא הארץ המקבלת מחכמה וכתר –הארץ העליונה (דהיינו בינה.

ומשמעות "חפץ" היא רצון פנימי עז, שכל מגמת פניו אחת ואינו מסוגל לחשוב בדבר אחר. וכמו שכתוב בשכם "כי חפץ בבת יעקב ולא אחר הדבר" – שלא היה לו רצון אחר בעולם אלא רצון זה לבד, וכאילו היה מת באהבתה.

חיה הוא לנגד האהבה הנקראת "דיבור", כמו שתרגם אונקלוס "לנפש חיה" – לרוח ממללא

ויחידה היא הנקראת "אהבה" ("אהבה" סתם, ללא תוספת, על דרך "כל אזוב שיש לו שם לווי פסול. אזוב - זה כשר. אזוב יון, אזוב כוחלית, אזוב רומי, אזוב מדברי – פסול"), כמו שהתבאר במדרש על פסוק "תוכו רצוף אהבה".

עניינה של אהבה זו מובן מלקוטי תורה שהיא בחינת קוצו של יו"ד (של שם ה') הפונה למעלה ורומז שהוא נמשך למעלה לאין סוף ב"ה. דהיינו, ארבע דרגות האהבה נובעות מארבע אותיות שם הוי' שבנפש, ואילו אהבה זו היא מקוצו של יו"ד שהוא למעלה מעלה משם הוי' והיא מקור לכל בחינות האהבה.

אהבה זו מתגלה דוקא בבעלי תשובה (ולא בצדיקים), כי בחינה זו אי אפשר להמשיך בעבודה רגילה של "קום עשה" אלא רק ע"י עקירת הרצון מן ההיפוך. שיגדל צערו מאד ויבא ויגיע לבחינת ובכל מאדך שלמעלה מכדי שתוכל הנפש שאת, עומק לפנים מעומק, למעלה מגדר השגה ולמעלה מטעם ודעת, שהיא כשלהבת נר הדולק העולה מאליה, ומחמתה אפילו הקל שבקלים מוסר את נפשו על קידוש השם.

כי אהבה זו היא מצד השראת אור אין סוף ב"ה ממש המלובש בחכמה, והיא כשלהבת העולה מאליה ומעצמה והיא "טבע" הנשמה המוטבעת בטבע נפשו האלוקית שלא להיות נפרד מיחודו ואחדותו יתברך. וכשמעורר בעצמו אהבה זו מתקיים בו ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה, וזדונות נהפכים לו לזכויות.

אהבת עולם, רבה ובתענוגים

בתורת החסידות בדרך כלל מוסבר באופן קצת שונה (מבסעיף הקודם): שתי הלשונות "אהבה" ו"דיבור" הרומזות לדרגות חיה- יחידה (שבעצם הנפש, כבסעיף הקודם) לא מובאות כלל, "דביקות" היא האהבה של הנשמה המלובשת בגוף., וחשיקה וחפיצה הן שתי הדרגות (העניינים) דחיה- יחידה שבעצם הנפש.

הרבי הצ"צ מסביר ששלושת הלשונות דביקה חשיקה וחפיצה הן (בהתאמה) כנגד ג' המדריגות באהבה: אהבת עולם (דביקה), אהבה רבה (חשיקה) ואהבה בתענוגים (חפיצה), ובתורת החסידות מוסברת באריכות המדריגה העליונה שבאהבה – חפץ (כדלקמן בסעיף הבא).

חפץ

ערך מורחב – חפץ

בני ישראל נקראים "ארץ חפץ" על שום שבעומק נשמתם ישנה אהבה בתענוגים.

כיצד נקראת: אהבה זו נקראת "תשוקה" ו"חשק" והיא אהבה עצמית (ולעיתים נקראת "אהבה המסותרת"), והיא מקור כל דרגות האהבה הן אלו שתלויות בדבר והן אלו שאינן תלויות בדבר, כי לכולן יש טעם ולה לא. ההבדל ביניהם הוא שתשוקה הוא העלם עצמי (שאינו ידוע גם לעצמו) וחשק הוא שידוע לעצמו אבל אינו נוגע לפועל.

עצמית: ומאחר והיא "עצמית" אין בה חילוקי מדריגות ולכן שייכת רק ביחיד (וע"ד הנגלה, כמו שכתב רש"י בקידושין כ"ב ע"א לגבי "וחשקת בה" – בה ולא בחברתה), ועניין העבודה בזה הוא לגלותה מההעלם את הגילוי בפועל.

חפץ וחשק – בכללות היא אותה דרגה, והיא דביקות פנימית (הנמשכת מדרגת החכמה שבנפש, מל"ב נתיבות החכמה.) שלמעלה מאהבה כרשפי אש (הנמשכת מהתבוננות, מנ' שערי בינה) מתוך תוך קרבו ועמוקה כל כך עמוק עמוק עד אשר יכולה נפשו להסתלק מחמתה לגמרי כאשר לא תשיג די מבוקשה וכמעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה בלבו טינא (רש"י: נימוק. מרוב אהבה נטמטם ליבו והעלה חולי.) ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו (סנהדרין ע"ה א) .

חפץ וחשק - בפרטות בפרטות אהבת "חפץ" היא למעלה מחשק ובאה אחריה והיא פנימיות האהבה, וע"ז כתיב שמחו צדיקים בהוי' ולא כל אדם זוכה לזה וזהו בחינת כנהא ברעותא דליבא שבזה"ק (שמיני דל"ט ע"א, ובדב"ה ועשית בגדי קדש לאהרן שהייא מחינה עליונה יותר מחסד לאברהם) והיא עבודת מתנה אתן את כהונתכם כי אין דרך להשיגה ע"י ידיעת בשר כמו היראה. והיא אהבה רבה בתענוגים הנופלת לאדם מעליה בלי שיכוון לזה אך ורק אחר שנתיגע ביראת הרוממות (תניא מ"ג), ונמשכת מבחינת "קן הציפור" – בינה שבה מתגלה עתיק.

ד' הגוונים שבאור האש

ב"חסידות מבוארת" מביא בשם ר' הלל פאריטשר, שד' הלשונות שבפרק ג' בתניא (בחשיקה, וחפיצה, ותשוקה, ונפש שוקקה) הם כנגד ד' הגוונים שבאור האש, כי אהבה היא מיסוד האש שבנפש האלוקית.