אותיות (בנפש)

האותיות שבנפש' הן כלי ביטוי וגילוי לכל השכלה או רגש.

וכמו הכלי הגשמי המכיל תוכן מסוים, כגון משקה כלשהו, ומהכלי יוצקים המשקה לשימוש האדם, שמחד - הכלי מכיל ומכסה על מה שבתוכו, ומאידך הוא אמצעי להעברת והשפעת התוכן (המשקה) אל המקבלים, כך גם האותיות מכילות את האור שבתוכן - השכל או הרגש, ועל ידי זה גם מגדירות ומגבילות (ומכסות) אותו.

ומאידך הן אמצעי ביטוי, הבעה והשפעת התכנים - השכל או רגש, היינו גלויין אל הזולת, ולכן "אות" מלשון "אתא בוקר", שענינו גילוי אור הנפש.

יכולת הביטוי של השכל או הרגש המפעם בפנימיות האדם - על ידי האותיות, היא תכונה המיוחדת למין המדבר בלבד, והיא המגדירה ומיחדת את המין האנושי מכל הדצ"ח, ולכן אפילו ה"ציפור המדברת" אינה נכללת במין המדבר כי "דיבורה" אינו אלא פעולה טכנית גשמית חסרת כל משמעות נפשית - שכלית או רגשית.

מה שאין כן באדם הנה הדיבור הוא יכולת ביטוי רגשות או שכל ורצון שבפנימיות האדם.

אף על פי שכוחות הנפש מתגלים באותיות, אבל אין האותיות מתהוים מהכוחות - מהשכל או מהמידות שבלב, ובודאי לא מה' מוצאות הפה -שיבוארו להלן, אלא שרשן ומקורן הוא בעצם הנפש, שהנפש מלאה אותיות, ורק גילוי האותיות הוא ע"י הכוחות שבנפש.

שלושה סוגים באותיות שהאדם משתמש בהן לצורך התבטאות, הבעה וגילוי השכל או המדות, והם לפי שלושת לבושי הנפש:

האותיות שבמעשה

אותיות - לצורך הבעה של שכל או רגש מסוים באמצעי גשמי, היינו אותיות הנראות לעין או נתנות למישוש באצבעות הידים.

שני סוגים באותיות אלו:

1) אותיות הכתב. 2) אותיות החקיקה.

ההבדל ביניהם, שהכתב עלול להמחק, מאחר שהוא נבדל מהעצם שעליו הוא כתוב. ואילו החקיקה אינה נמחקת, כי הוא חלק מהעצם שעליו הוא כתוב.

השלכות ענין זה ביחס לאותיות הרוחניות, יבוארו אי"ה להלן.

אותיות הדיבור

אותיות שהן לצורך גילוי השכל או המדות לזולת שהוא ממין המדבר, כלשון איש ואיש.

אותיות הדיבור נפעלים בחמש מוצאות הפה, האח"ע מהגדון גיכ"ק מהחיך דטלנ"ת מהלשון זסשר"צ מהשינים בומ"פ מהשפתים.

כאשר הקול -זרימת אויר דרך מיתרי הקול- עוצר ופוגע ומכה באחד ממוצאות הפה - נוצרת האות (עיצור) בהתאם למוצא. אבל טעות היא לחשוב שעצם התהוות האותיות וההבדלים שביניהם היא מה' מוצאות הפה, שהרי מאותו קול ומוצא נפעלים אותיות שונות אלו מאלו.

ועוד, שאם הפעלת האותיות היתה תוצאה של פעולת המוצאות היה צריך האדם לתת דעתו ולכוון פעולת השפתים וכו' לפני כל מלה ואות שמבטא, ואין הדבר כן.

אלא כנ"ל - שהתהוות האותיות היא מקדמות השכל - ברצון ועצם הנפש, וכאשר עולה ברצון הנפש לבטא ולהאיר באותיות מסוימות - נפעלים ה' מוצאות הפה לבטא בהתאם לרצון הנפש.

ולהיות שאותיות הדיבור שרשן גבוה - למעלה מן השכל, לכן השכל או המדות הבאים בלבוש הדיבור, גדלים ומתפתחים בהרחבה יתרה מכמו שהיה לפני ההתלבשות בדיבור.

והיינו, שעל ידי דיבור בנושא שכלי עיוני - יתחדשו אצלו שכלים חדשים בתוספת אור חדש בעמקות השכל הזה מה שלא היה כלל במחשבתו לבד.

וכמו כן הוא במידות גם כן, כגון כשמדבר דברי אהבה, אף על פי שהדיבור אינו אלא ביטוי של האהבה, מכל מקום הדיבור מוסיף אור באהבה, שע"י שמדבר בה - מתפעל בנפשו יותר באהבה וחיבה לנאהב.

אותיות המחשבה

אותיות המחשבה הינם אותיות שהן לצורך ההכרה וגילוי השכל או מדות האדם לעצמו.

והן בחינת חיצוניות המחשבה הנקרא בשם הרהור ואינה עצם המחשבה. כי עצם ופנימיות המחשבה היא מאוחדת בכוחות הנפש המלובשים בה ואין בה בחינת אותיות מוגדרות.

אותיות נקראות בס' יצירה בשם "אבנים". כמו שהאבנים הם בחינת דומם שהוא מדריגה היותר תחתונה מכל ד' סוגי הנבראים דצח"מ, כמו כן האותיות לכשלעצמן, לגבי השכל המלובש בהם הם בחינת דומם בתכלית שאינם מערך השכל כלל.

טעם נוסף ועיקרי להיות האותיות בחינת "אבנים": על שם שבהם בונים "בתים" - הם התיבות (מילים) בעלות משמעות הגיונית ושכל.

וכמובן שזה בתנאי שהאותיות מוצבות בסדר הראוי על פי השכל, כסדר בנין בית, שבונים אבן על גבי אבן, נדבך על נדבך - באופן מסודר. ואם לאו הרי הם בבחינת "גל אבנים" - שאינו משמש כדירה ומשכן ל"אדם" - היינו, למשמעות השכלית. וצריך האדם למצוא את האותיות המתאימות כדי שיוכל להגביל ולהגדיר - ועי"ז לגלות - את מה שצפון בלבו.

מקורות לעיון:

• אגרת הקודש ה', תו"א כא.א', תו"ח ויצא כב.ד, ספר המאמרים תרנ"ט ד"ה יו"ט של ר"ה, ד"ה לולב וערבה, ספר המאמרים תרס"א ד"ה כבוד מלכותך, ספר המאמרים תרע"ג ד"ה והאבן הזאת.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")