פרשת האזינו
פרשת האזינו היא הפרשה העשירית בספר דברים (מפרק ל"ב פסוק א' עד פסוק נ"ב).
הפרשה בקצרה
הקדמה: בסיום הפרשה הקודמת פרשת וילך, הקדוש ברוך הוא אומר למשה לכתוב שירה כאות וזכרון לבני ישראל, להזכיר לנו את הבטחות הקב"ה וכן אזהרותיו על עונשי הגלות שיגיעו אלינו באם לא נשמור מצוותיו.
- שני - שירת האזינו ממשיכה בתיאור בחירתו של הקב"ה בעם ישראל וכיצד הבדיל אותם מבין האומות. לאחר מכן דאג לנו ה' והוציא אותנו ממצרים על כנפי נשרים.
- שלישי - שירת האזינו ממשיכה בכך שהקב"ה לקח את בני ישראל מקום הטוב ביותר, אך בני ישראל זנחו את ה' והלכו לעבוד את האלילים.
- רביעי - השירה ממשיכה בכך שה' אומר כי בני ישראל חטאו וחמתו בערה בו, ולכן שלח אלינו את העונשים והמכות.
- חמישי - ה' אומר שאם היינו חכמים היינו רואים את גדלות ה' בכך שאנו שורדים למרות כל הסיכויים. כאשר אנו נופלים, שואל אותנו ה', היכן הם כל האלילים אותם עבדתם? מדוע הם אינם מסייעים לנו? עלינו לראות כי ה' הוא האלוקים היחיד.
- שישי - ה' מבטיח כי באחרית הימים הוא ינקום את דם עבדיו השפוך.
- שביעי - אחרי שמשה רבינו סיים את השירה לבני ישראל, הוא מתחנן לבני ישראל להקשיב לדברים ולפעול לפיהם. מאוחר יותר באותו יום בו נאמרה השירה, אמר הקב"ה למשה לעלות אל הר נבו ולראות משם את ארץ שראל מרחוק. כך גם נאמר לו כי שם הוא יסתלק מן העולם הזה, מבלי להכנס לארץ ישראל, בגלל המאורע במי מריבה, כאשר משה היכה את הסלע.
בתורת החסידות=
על הפסוק "האזינו השמים...ותשמע הארץ"[1] הרבי מליובאוויטש מסביר שבעבודת ה' שלנו יש בחינת 'שמים' ובחינת 'ארץ'. יושבי אוהל, השרויים בעולמה של תורה, הם בדרגת 'שמים'. בעלי-עסק, שמקדישים את עיקר זמנם לענייני העולם, הם בבחינת 'ארץ'. כל אחד ואחד מבני שתי הקבוצות הללו חייב לדעת שעליו להתחבר גם עם הדרגה השנייה.
על יושבי אוהל לזכור ש"כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו", והם חייבים להתעסק גם בקיום המצוות. ואילו בעלי-עסק צריכים לזכור שהם חייבים להיות קשורים לתורה, ללמוד תורה בכל יום, לפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ההבדל ביניהם הוא בשאלה מהו עיקר עניינם, ובמה עליהם להדר יותר, אבל ודאי שאצל כל אחד ואחד חייבים להיות שני הקווים.
קישורים חיצונים
הערות שוליים
- ↑ פרשת האזינו, א