מסכת תרומות

במסכת תרומות יש 11 פרקים.

המסכת עוסקת בהפרשת התרומה ודיניה.

ביטול תרומה באחד ומאה

בדיני ביטול תרומה במאה ואחד, דין העוסק בכך שהתרומה עולה באחד ומאה, שנינו במסכת תרומות:

רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות, לבנות מעלות את השחורות, רבי אליעזר אוסר, ורבי עקיבא אומר בידוע מה נפלה (שחורה או לבנה) אין מעלות זו את זו, וכשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו.

טעמו של רבי אליעזר האוסר בדין זה, מובן בפשטות, שהרי במציאות לא נתערבה התרומה אלא בחמשים, וממה נפשך אין מאה מהמין שנפל. וכתבו מפרשים, שרבי יהושע סובר, שכיון שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד, לכן כולן מצטרפין לבטלה.

בטעמו של רבי עקיבא שמחלק בין ידוע מה נפל ואינו ידוע, כתבו, דבידוע איזו תאנה נפלה, שחורה או לבנה, "אין מעלות לפי שיכול לאכול האחרות, וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל, אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור מעלות זו את זו".

טעמו זה של רבי יהושע, מוקשה הוא, מה בכך "שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד", הרי בפועל לא טחנן ודרסן, ואיך מעלות זו את זו?

וכן צריך עיון בדעת רבי עקיבא: מה בכך שאף אדם אינו יודע אם שחורה היתה או לבנה ו"כולן בספק איסור", הרי ספק זה הוא רק בהידיעה של האדם, אבל במציאות - לא נתערבה התרומה במאה (שהרי תאנה לבנה אינה מתערבת עם תאנה שחורה (וכן להיפר), ובלשון התוספות "אין השתורות ראויות להיות בספק דימוע שלעולם השחורות ניכרות מתוך לבנות"); ואין כאן תערובת של אחד ומאה?

תערובת בחפצא או בגברא

הרבי מתרץ ומבאר, שר"א ר"י ור"ע פליגי בכללות גדר ביטול בתערובת יבש ביבש - שאינה דומה לתערובת לח בלח, שזו היא תערובת ממש, שנעשו מציאות אחת שאי אפשר להפריד ביניהם, בשונה מכך היא תערובת יבש ביבש שכל אחד נפרד בפני עצמו, אלא שהאדם אינו יודע איפה נמצא האיסור. ויש לבאר גדרה של תערובת זו בשני אופנים:

א) גדר תערובת יבש ביבש אכן שונה מגדר תערובת לח בלח, שאינה תערובת בהחפצא אלא רק מצד הגברא, שבידיעת האדם יש תערובת של איסור בהיתר, אבל גם זה מספיק לבטל האיסור.

ב) גם תערובת יבש ביבש היא בהחפצא, כי גדר "תערובת" הוא זה שאי אפשר להכיר בין ההיתר והאיסור.

וזהו טעם פלוגתת ר"א (שאוסר) ור"י ור"ע: ר"א סובר שגם גדר תערובת יבש יבש צריכה להיות בהחפצא, ולכן הוא סובר שאין הלבנות יכולות להעלות את השחורות (וכן להיפך), מכיון שאין כאן תערובת במציאות, וכנ"ל בלשון התוספות שאי אפשר שיתערבו כי לעולם ניכרות בפני עצמם.

אך רבי יהושע ורבי עקיבא סוברים, שתערובת יבש ביבש מספיק גם כשהוא רק מצד הגברא - בידיעת האדם. וזהו גם טעמו של רבי עקיבא שסובר ש"כשאינו ידוע מה נפלה מעלות זו את זו" - מחמת תערובה בידיעת האדם, ובנדו"ד בידיעתו הם מעורבין בכל המאה.

על פי זה מבאר הרבי גם את טעמו של רבי יהושע שסובר שכולן מצטרפיו לבטלה לפי "שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד" (אף שלא דרסן ועירבן): הדריסה בתאנים היא (לא רק בגדר "אם היה רוצה" סתם, אלא זוהי) דרך הכל לדרוס התאנים; וכיון שתערובת דיבש ביבש הוא התערובת שבידיעת ומחשבת האדם, סובר רבי יהושע, שמכיון דרגיל ובמילא ברצונו לדרוס התאנים, הרי ברצונו (ומחשבתו) של האדם אינו מפריד ומחלק בין השחורות והלבנות, וממילא יש כאן תערובת של כל המאה ברצון ומחשבת האדם.

דעת הירושלמי

בירושלמי ישנה מחלוקת בדעת רבי יהושע, אם זה שמעלות זו את זו הוא גם בידוע איזו נפלה (שתורה או לבנה), או דבידוע איזו נפלה גם ר"י ס"ל דאין מעלות זו את זו, ולפי זה, המחלוקת בין רבי יהושע לרבי עקיבא היא, שרבי יהושע סובר שכיון דשכח הוי כאינו ידוע לו בשעת שנפלה, ור"ע סובר שהואיל וידע בשעה שנפלה אין מעלות זו את זו, על אף ששכח אחר כך. הרמב"ם שפסק כר׳ עקיבא, פסק גם כן בדברי הירושלמי, שאם ידע מה היתה= אחר שנפלה ושכח הרי כולן מדומעות.

לפי זה, מוקשית לכאורה סברתו של רבי עקיבא, למה כשידע ושכח כולן מדומעות ואין מבטלות זו את זו, הרי עכשיו כולן בכלל ספק איסור? ואין לומר דכיון שכבר נדמעו החמשים (כשידע), שוב אין מתבטלים אחר כך כששכח" - שהרי מפורש במשנה "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה (סאה) ואחר כך נפלו שם חולין אם שגג מותר", דאף שמתחלה לא היו מאה לבטל ונדמעו, הרי כשאח"כ נפל שם עוד בשוגג מצטרפין לבטל, ולמה לא נאמר גם כאן דכאשר שכח הרי כולן בספק איסור ומצטרפין לבטל?

ידיעת הגברא פועלת בחפצא

מסביר הרבי, שלדעת הירושלמי ופסק הרמב"ם, סברת רבי עקיבא היא אופן שלישי בגדר תערובת יבש ביבש. דלדעת ר"י כל גדר התערובת היא אד ורק בידיעת ומחשבת האדם, אבל ר׳ עקיבא ס"ל, דאף שיסוד תערובת יבש ביבש הוא מצד ידיעת ומחשבת האדם, הרי המצב בידיעת האדם פועל על החפצא. שזהו חידוש התורה בדין תערובת יבש ביבש, דאף שמצד המציאות עצמה, אין האיסור מעורב ממש בההיתר ורק שאינו ניכר בפני עצמו, ואם כן יסוד גדר התערובת הוא מצד המצב של ידיעת האדם, הרי מצב זה בידיעת האדם פועל שינוי במציאותו של הדבר, כאילו הם מעורבים ממש. ולכן חלות דין תערובות מצד ידיעת האדם היא רק כאשר לא ידע בשעח הנפילה, אז אנו אומרים שהתערובת שמצד ידיעת האדם פועלת תלות דין תערובת, וכאילו נפלה במאה, אבל כאשר בשעת הנפילה ידע, ונמצא דבדעת האדם לא היו השחורות והלבנות מעורבות, אין השכחה שלאחרי זה יכולה לחדש בהתאנים, מאחר שמצד התאנים הרי הלבנות והשחורות אינן מעורבות, ושכחה אינה יכולה לעקור מציאות זו (וגם לעקור את ידיעת האדם בשעת הנפילה, שהיה ידוע לו אם שחורה נפלה או לבנה נפלה).

בסגנון אחר: כדי שידיעת האדם תפעול דין בהחפצא, התאנים השחורות והלבנות, שמצ"ע אינן מעורבין, צריך להיות שינוי בתאנים עצמן, שנפלה שחורה או לבנה, שבזה נעשה כאן עירוב במציאות, שהתאנה השחורה היא בתוך השחורות, ואז כאשר אין ידוע איזו מהם נפלה, הרי העירוב בדעת האדם פועל עירוב בהתאנים שנפלה בהן תאנה של תרומה, אבל כאשר ידע ושכח, אין שכחת האדם מערבת התאנים שבמצי אות אינן מעורבין.

הרבי מסביר הטעם שענין זה, דידיעת ומחשבת האדם בכוחה לפעול בדבר שחוץ ממנו, מפורש בתרומה דוקא - כי יסוד הדין דמחשבה פועלת מפורש בנוגע לתרומה, שלמדין מהפסוק "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן", שמכך לומדים שבמחשבה בלבד תהיה תרומה. ואף שנדון זה אין מדובר אינו בדין הפרשת וקדושת תרומה אלא בדין ביטולה של התרומה, שהתאנים מותרות באכילה, מ"מ זה נובע מכך שבדיני תרומה מחשבת האדם יש לה כח מיוחד.

הוראה בעבודת השם

מכך מלמד הרבי, הוראה בדבר גודל ערך ידיעת ומחשבת האדם, הן בצד הלא טוב, עד כמה צריכים להיות זהיר ממחשבה בלתי טובה, כי נוסף על חומר הדבר מצד עצמו הרי זה מזיק גם לעולם סביבו, והן בגודל העילוי והצורך במחשבה טובה, לחשוב בטובת הזולת, דנוסף על העזרה במעשה בפועל או בדיבור, הרי גם מחשבה מועלת הרבה.

ביאורים נוספים

• פ"ד מ"ח. תאנים שחורות מעלות את הלבנות לבנות מעלות את השחורות. לקוטי שיחות עמ' 60 (עמ' 71)

• ירושלמי פ"ד ה"ז. לקוטי שיחות חל"ח עמ' 62 (עמ' 74)

ביאורי הצמח צדק

• אדמו"ר הצמח צדק, "מסכת תרומות", צמח צדק על הש"ס, ברוקלין, תשנ"ה, עמודים כ"ד-54, באתר HebrewBooks