אליעזר זוסיא פרטיגול – הבדלי גרסאות

בתקופת [[מלחמת העולם השניה]] סבל יסורים רבים וכמה פעמים ניצל ממוות. אחרי המלחמה פעל במסירות נפש להצלת יהודים ובעיקר ילדים יתומים. ביתו הפך למרכז הצלה לילדים גלמודים שחלקם אף נרשמו במסמכים הרישמיים כילדיו הביולוגיים. כשהמצב בצ'רנוביץ הורע ונשקפה סכנה מרדיפות הבולשביקים, הבריח את היתומים לעיר בוקרשט ב[[רומניה]] ודאג שיסדרו להם שם את כל צרכיהם ב[[גשמיות]] וב[[רוחניות]]. הרב פרטיגול נרדף גם הוא על ידי ה[[קומניסטים]] ב[[רומניה]], בשל פעילותו הציבורית והם אסרו ועינו אותו. כאשר שוחרר החל לפעול בחשאי להצלת ילדיו המאומצים מרומניה, אך בעקבות כליאתו בשנית ב[[א' בניסן]] שנת [[תשי"ט]] יחד עם בנו ר' ישראל אברהם פרטיגול (האדמו"ר הנוכחי), הופסקה הפעילות. הם ישבו בנפרד חמשה חדשים בכלא ובצינוק וסבלו יסורים קשים. ב[[יום שישי]] ערב שבת קודש 'נחמו' שנת [[תשי"ט]] הם שוחררו{{הערת שוליים|היה זה כשר' אליעזר זוסיא היה באמירת "הודו" שב[[תפלת המנחה]] של ערב שבת. כשאחז במילים "יוציאם מחושך וצלמות", נפתחה הדלת והוא התבשר על שחרורו.}}, אך מאחר שלא רצו לחלל שבת הושארו בכלא עוד כמה ימים. בהקדמה לספרו "שם ושארית ישראל" שהוציא בנו מכתבי  אביו, הוא מתאר את המאסר: {{ציטוטון|וממש היה כפסע ביני לבין המות, כי לא היה דרך הטבע להנצל מהם, ובדרך נס ממש נצלנו ממוות לחיים}}. כעבור שנה, ב[[ראש חדש]] [[ניסן]]  שנת [[תש"כ]],  הצליח לצאת מרומניה והוא נסע לשכונת [[קראון הייטס]] ב[[ברוקלין]] שב[[ניו יורק]], שם פתח בית כנסת והמשיך בפעולותיו להצלת יהודי רומניה.

בחמש שנותיו האחרונות סבל ממחלת לב ובנו, ר' ישראל אברהם פרטיגול החל למלא את מקומו ועד היום (נכון לשנת [[תשע"א]]) הוא משמש כ[[אדמו"ר]] מסקולן.

כשהרב פורטיגול נאסר ברומניה פעל [[הרבי]] למעת הצלתו. הוא שלח את הרב [[אליעזר סילבר]] לוושינגטון כדי לדאוג לשחרורו{{הערת שוליים|ראה [[שמן ששון מחבריך (ספר)|שמן ששון מחבריך]] חלק ג' בערך על הרב [[חיים סילבר]].}}. כשיצא מרומניה קבע את מושבו בשכונת [[קראון הייטס]] בסמיכות ל[[מרכז חב"ד העולמי - 770]]. בהמשך קנה בית ליד בית מדרשו והרבי בירכו על כך{{הערת שוליים|[[אגרות קודש (אדמו"ר שליט"א)|אגרות קודש]], אגרת ז'תקס"ו מיום [[י' בשבט]] שנת [[תשכ"א]].}}. הרבי סייע גם לו כספית לצרכיו האישיים והורה לו שלא יחלק זאת ל[[צדקה]], כפי דרכו. הרב פורטיגל היה מבקר רבות ב-770 ואף משתתף ב[[התוועדות|התוועדויותיו]] של הרבי כשהוא עומד על רגליו. כשהיה נכנס ל[[יחידות]] אצל [[הרבי]] היה עומד ולמרות בקשותיו של הרבי שישב, נמנע מכך משום כבודו של הרבי{{הערת שוליים|חסידי חב"ד נהגו שלא לשבת ב[[יחידות]] למרות הצעותיו של הרבי.}}. יחידויותיו עם הרבי היו ארוכות במיוחד. חלקם מתועדות ביומני הבחורים שלמדו ב-[[770]] באותה תקופה{{הערת שוליים|מיומן של בחור ב-[[770]] מיום [[י"ב בחשון]] [[תשכ"ה]]: "יושב אני עכשיו בבית המדרש מול חדר קודש הקדשים, השעה היא 12:15 אחר חצות לילה, ואצל כ"ק אדמו"ר שליט"א יושב כבר זה כשעה וחצי האדמו"ר מסקולען . . בתור אחריו מחכים הרבה להכנס". היה ביחידות גם ביום [[כ"ו באב]] בשנת [[תשל"ב]], ב[[כ"ג בסיון]] ו[[כ' בשבט]]{{הערת שוליים|ביחידות זו נכח גם אחד מחסידיו שרשם את תוכן השיחה: האדמו"ר מסקולען: יש כל כך הרבה צרות, של הפרט ושל הכלל, והמצב בארצנו הקדושה. צריכים ישועות ונחמות. הרבי: והצרה הכי גדולה שכינתא בגלותא. קרוב לאלפיים שנה השכינה בגלות ועם ישראל בגלות, עד מתי?! האדמו"ר מסקולען: הרי הרבי צדיק הדור, וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. הרבי: מה שאני חושב ועושה הקב"ה יודע. אולי תפסקו אתם שמשיח צריך לבוא! האדמו"ר מסקולען: שיבוא המשיח, ויהיה סוף לכל הצרות, של הפרט ושל הכלל. הרבי: הצרות צריכות להפסק מיד, גם אם נגזר עלינו להיות עוד רגע אחד בגלות. אנו אומרים בתפלה "שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך", מהו כפל הלשון? אלא כשיהודים לא טוב להם, כשיש צרות, הם מבקשים שמשיח יבוא. אבל לא זוהי הסיבה האמיתית שאנו צריכים משיח. אנחנו צריכים משיח כי שכינתא בגלותא. ולכן מבקשים שיהיה קודם "שבענו מטובך", שלכל יהודי יהיה הטוב האמיתי מידו המליאה הפתוחה הקדושה והרחבה, ואז הוא לא יבקש משיח בגלל הצרות שלו אלא בגלל השכינתא בגלותא. וזהו שלאחר שיהיה "שבענו מטובך", אזי כשמשיח יבוא יהיה "שמחנו בישועתך", השמחה תהיה לא בגלל שנפטרנו מהצרות שלנו (כי מהצרות כבר נפטרנו קודם) אלא בישועתך, בגלל הישועה של הקב"ה כביכול, שנוושע ממצב של שכינתא בגלותא. אבל בין כך ובין כך שמשיח יבוא. אנחנו מוותרים כבר מה יהיה רגע קודם ומה רגע אחרי כן. שלצרות לא יהיה תירוץ לחכות עד שמשיח יבוא, ושלמשיח לא יהיה תירוץ כביכול לחכות עד שיפטרו מהצרות. זה יכול להיות בשעתא חדא ובסמיכות ממש, והעיקר שיהיה רגע אחד קודם! האדמו"ר מסקולען: יהודים גם כשהלכו לכבשן האש באושוויץ שרו "אני מאמין בביאת המשיח", והם הרי בודאי לא חשבו על עצמם, על הצרות שלהם, הם הרי כבר היו בדרך לעולם שכולו טוב, במעלת קדושים וגבורים וטהורים שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, וכששרו בלהט האמונה "אני מאמין", היו בדרגה האמיתית של הציפיה והאמונה במשיח, כפי שהרבי אמר, לא בגלל הצרות שלהם אלא כדי שיבוא כבר הסוף לגלות. הרבי: כן, ואתם שזכיתם להציל כל כך הרבה ילדי ישראל מהימים ההם, אוד מוצל מאש, יש לכם כוח במרומים לפעול שיבוא כבר המשיח. האדמו"ר מסקולען: מי אנו ומה אנו לעומת הרבי. הרבי: זו ענוה שלא במקומה, עכ"פ אני אעשה מה שתלוי בי ואתם תעשו מה שתלוי בכם. האדמו"ר מסקולען: העיקר שיבוא משיח במהרה בימינו ממש, וכפי שהרבי אמר "רגע אחד קודם". הרבי: אמן ואמן.}} [[תשל"ד]] וכן בתחלת שנת [[תשל"ה]] ועוד.}}. פעם אמר הרב פרטיגול לרבי: {{ציטוטון|שנינו משקרים את העולם, אני עם הז'ופיצע והשטריימל (שמשווה לו מראה של [[צדיק]]) והרבי מליובאוויטש עם הקנייטש (שנראה כמו אדם פשוט).}}

בשנת [[תשי"ט]] פנה הרבי אל ה[[שליח]] הראשי ל[[צרפת]], הרב [[בנימין גורודצקי]] וביקשו שיעזור לרב פרטיגול עם קשרים עם ארגון הג'וינט, לפעול למען שחרור יהודים בבתי סוהר ברומניה. פעילותם המשותפת של הרב פרטיגול עם הרב גורודצדקי הביאו לשחרור של יותר מאלפיים יהודים מהכלא{{הערת שוליים|ב"ספר הזכרון" של הרב גורודצקי, בפרק י"ט, הוא מתאר בפרוטרוט את עבודת ההצלה של יהודים מרומניה. עוד על מעורבותו של [[הרבי]] בהצלחת יהודי רומניה, ראה [[צדיק למלך]] כרך ו' ע' 102-104.}}.