|
|
| שורה 5: |
שורה 5: |
| ר' גרשון בער היה מקושר בלב ונפש ל[[אדמו"ר הצמח צדק]] ולאחמ"כ ל[[אדמו"ר המהר"ש]]. בשנת תר״ט הכיר את מורו ומדריכו הרה״ח הצדיק רבי [[הלל מפאריטש]] ומיני אז הפך לתלמידו. | | ר' גרשון בער היה מקושר בלב ונפש ל[[אדמו"ר הצמח צדק]] ולאחמ"כ ל[[אדמו"ר המהר"ש]]. בשנת תר״ט הכיר את מורו ומדריכו הרה״ח הצדיק רבי [[הלל מפאריטש]] ומיני אז הפך לתלמידו. |
|
| |
|
| העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
| | ==איש יודע ספר== |
|
| |
|
| כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
| | בנעוריו שמע סיפורים ואמרות-תורה מזקני החסידים, שעדיין זכרו את הזמן של אדמו"ר הזקן, ונהגו לחזור ולספר תורות מסויימות וסיפורים ששמעו מחסידים הראשונים, תלמידי החדרים, אותם סידר רבינו הזקן בתחילת התייסדות שיטת חב"ד. |
|
| |
|
| הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
| | הוא סיפר ל[[אדמו"ר הריי"צ]] סיפורים שזכר מהשנים שהיה בקלימוביץ' וממה ששמע מדודו ר' אבא דער לעבעדיקער. כמו כן העביר לרבי הריי"ץ את הניגון הנשכח [[ניגון ברוך הוא אלקינו|ברוך הוא אלוקינו]] ששמעו מזקני החסידים ר' [[יוסף שלום מקלימאוויטש]] ור' [[יצחק שאול מקלימאוויטש]]. |
|
| |
|
| ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
| | [[הרבי הריי"צ]] סיפר <REF> ״התמים״ חוברת ה עמוד לט .</REF> שאביו ה[[אדמו"ר הרש"ב]] קרא לו בא' ההזדמנויות ואמר לו: " כאשר בא הרב החסיד רבי גרשון דובער והוא אחד מזקני החסידים ומקבל פנימי מאת כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים, תשתדל להרבות להיות בחברתו, להאזין היטב ולהתבונן היטב איך הוא מתפלל, תהיה אצלו באכסניתו וגם תבקשו לבוא אליך ותטה אוזן קשבת לכל אשר יספר וידבר". |
|
| |
|
| לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
| | באותה עת, דיבר הרבי הרש"ב שעה ארוכה בשבחו של החסיד רבי גרשון דובער שהוא משכיל נפלא ועמקן והפליא במעלת עבודתו ואשר בו מקויימת הברכה: 'והלואי יתפלל כל היום כולו', שהוא כל היום כולו כמו בעבודת התפילה. וכן, הרבה הרבי לדבר בגודל מדת האמת של החסיד רבי גרשון דובער וביאר מעלותיו הנפלאות בעבודה ובהשכלה. |
|
| |
|
| קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
| | אדמו"ר הריי"צ מתאר <REF> ״התמים״ חוברת ח עמודים מג-מד .</REF> שבכל עת שר' גרשון בער היה מגיע ל[[ליובאוויטש]] היה מרבה לספר לו סיפורים מכ״ק רבותינו נשיאנו הקדושים. סיפורים אשר ראה בעצמו ושמע מפיהם הקדוש, ומפי קדשם של כ״ק הרה"צ רבי [[חיים אברהם שניאורי]] בנו של אדמו"ר הזקן, רבי [[מנחם נחום (בן אדמו"ר האמצעי)]], וכ״ק הרבנים הצדיקים בני הוד כ״ק הרבי ה[[צמח צדק]] , את אשר שמע מפי זקני החסידים ואת אשר קיבל מפי מורו ומדריכו הרה״ח הצדיק רבי [[הלל מפאריטש]]. |
|
| |
|
| זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
| |
|
| |
|
| שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
| | {{הערות שוליים}} |
|
| |
|
| [[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר הצמח צדק]] | | [[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר הצמח צדק]] |
| [[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר המהר"ש]] | | [[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר המהר"ש]] |
| [[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר הרש"ב]] | | [[קטגוריה:חסידים מתקופת אדמו"ר הרש"ב]] |
הרב החסיד ר' גרשון בער מפאהר היה גר תקופה בעיר קלימוביץ' אח"כ עבר לעיירה פאהאר – עיירה בפלך צ׳רניגוב. לאחמ"כ התגורר כמה שנים בעיר נעוועל פלך ויטבסק והיה מהחסידים הבולטים שם.
ר' גרשון (דוב) בער מפאהאר למד בשנות נעוריו בעיר סלוצק, אח"כ התקרב לעדת החסידים ונודע כמשכיל גדול ועובד ה' באמת. היה בן יחיד ונולד לאחר פטירת אביו ר' גרשון בער העילוי מקרוצא ונקרא על שמו. היה מחונך של דודו ר' אבא דער לעבעדיקער, חסיד אדמו"ר הזקן.
ר' גרשון בער היה מקושר בלב ונפש לאדמו"ר הצמח צדק ולאחמ"כ לאדמו"ר המהר"ש. בשנת תר״ט הכיר את מורו ומדריכו הרה״ח הצדיק רבי הלל מפאריטש ומיני אז הפך לתלמידו.
איש יודע ספר
בנעוריו שמע סיפורים ואמרות-תורה מזקני החסידים, שעדיין זכרו את הזמן של אדמו"ר הזקן, ונהגו לחזור ולספר תורות מסויימות וסיפורים ששמעו מחסידים הראשונים, תלמידי החדרים, אותם סידר רבינו הזקן בתחילת התייסדות שיטת חב"ד.
הוא סיפר לאדמו"ר הריי"צ סיפורים שזכר מהשנים שהיה בקלימוביץ' וממה ששמע מדודו ר' אבא דער לעבעדיקער. כמו כן העביר לרבי הריי"ץ את הניגון הנשכח ברוך הוא אלוקינו ששמעו מזקני החסידים ר' יוסף שלום מקלימאוויטש ור' יצחק שאול מקלימאוויטש.
הרבי הריי"צ סיפר [1] שאביו האדמו"ר הרש"ב קרא לו בא' ההזדמנויות ואמר לו: " כאשר בא הרב החסיד רבי גרשון דובער והוא אחד מזקני החסידים ומקבל פנימי מאת כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים, תשתדל להרבות להיות בחברתו, להאזין היטב ולהתבונן היטב איך הוא מתפלל, תהיה אצלו באכסניתו וגם תבקשו לבוא אליך ותטה אוזן קשבת לכל אשר יספר וידבר".
באותה עת, דיבר הרבי הרש"ב שעה ארוכה בשבחו של החסיד רבי גרשון דובער שהוא משכיל נפלא ועמקן והפליא במעלת עבודתו ואשר בו מקויימת הברכה: 'והלואי יתפלל כל היום כולו', שהוא כל היום כולו כמו בעבודת התפילה. וכן, הרבה הרבי לדבר בגודל מדת האמת של החסיד רבי גרשון דובער וביאר מעלותיו הנפלאות בעבודה ובהשכלה.
אדמו"ר הריי"צ מתאר [2] שבכל עת שר' גרשון בער היה מגיע לליובאוויטש היה מרבה לספר לו סיפורים מכ״ק רבותינו נשיאנו הקדושים. סיפורים אשר ראה בעצמו ושמע מפיהם הקדוש, ומפי קדשם של כ״ק הרה"צ רבי חיים אברהם שניאורי בנו של אדמו"ר הזקן, רבי מנחם נחום (בן אדמו"ר האמצעי), וכ״ק הרבנים הצדיקים בני הוד כ״ק הרבי הצמח צדק , את אשר שמע מפי זקני החסידים ואת אשר קיבל מפי מורו ומדריכו הרה״ח הצדיק רבי הלל מפאריטש.
הערות שוליים
- ↑ ״התמים״ חוברת ה עמוד לט .
- ↑ ״התמים״ חוברת ח עמודים מג-מד .