חסידות ברסלב

ציון רבי נתן שטערנהארץ מברסלב גדול תלמידיו וממשיך דרכו של רבי נחמן מברסלב

הרב גדליהו אהרן קניג זצ"ל, ממנהיגי ברסלב

הרב ישראל דב אודסר, בעל הפיתקה

חסידות ברסלב (או ברצלב) נוסדה על ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב.

רבי נחמן ייסד שיטה מיוחדת בעבודת השם, עליה יצאו חוצץ רבים מגדולי ישראל בדורו, כמו הסבא משפולי, אדמור"י צ'רנוביל, ובחסידיות רבות מקפידים שלא לעיין בספריו, כמו בחסידיות בעלזא, צ'רנוביל, באבוב, ועוד.

ממשיכו של רבי נחמן, שעל פי המקובל בברסלב - מונה על ידי רבי נחמן עצמו, הינו רבי נתן מברסלב, מח"ס ליקוטי הלכות, ועוד.

מנהיגי ברסלב המקובלים כיום, הינם: רבי אליעזר שלמה שיק שליט"א (מוהרא"ש) - מנהיג מוסדות "היכל הקודש" בארה"ק ובחו"ל, רבי אליעזר ברלנד - מנהיג מוסדות "שובו בנים" בי-ם, רבי יעקב מאיר שכטר - מזקני ברסלב, רבי אלעזר מרדכי קניג - מנהיג קהילת "אור הגנוז" בצפת, רבי יצחק מאיר מורגנשטרן ועוד. ישנה קבוצה מחסידי ברסלב הדוגלים בפתק מסוים שנשלח אל רבי ישראל דוב אודסר לפי טענתו - מרבי נחמן מברסלב ששלח לו משמים, ועל פיו הם מכנים את רבם בכינוי " נ נח נחמ נחמן מאומן".

חב"ד וברסלב

שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.

כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).

הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.

ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.

לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.

קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.

זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.

שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.

מיסודות שיטת החסידות, מיסודו של הבעל שם טוב, היא: עבודת ה' באמצעות הגברת אור - לימוד החסידות, כשהחושך נדחה ממילא. בשונה משיטת המוסר שעניינה הסברת שלילת הרע והתעסקות בזהירות מפניו, ובדומה לחסידות ברסלב שחלק מעבודת השם נכללת בהתעסקות ברע, המלחמה ביאוש, אמירת תיקון הכללי בכל יום - המתקן את כל הפגמים החמורים ומניעת חדשים. אודות כך מסופר, כי כשהגיע הספר ליקוטי מוהר"ן לליובאוויטש, הרבנית הצדקנית מרת רבקה קראה בו. לאחר מספר סימנים שמטה אותו על הספסל באומרה: "חטאים חמורים שאסור אפילו לעלות אותם במחשבה הוא כותב עליהם דפים שלמים^{[דרוש מקור]}"

טענות שהופנו עוד מאת אדמו"רים שונים על חסידי ברסלב, הם על שלא מינו לעצמם ממשיך דרך.

כאשר ח"כ מנחם הכהן היה פעם אצל הרבי ביחידות ודיבר עם הרבי על איזה מנהג שהוא עושה. הרבי שאל אותו מדוע הוא עושה את המנהג הזה והרי זהו מנהג של חסידים? בתשובה ענה הרב שאר ישוב כי גם הוא חסיד, שהרי סבותיו משורשי חסידות ברסלב. בתשובה ענה לו הרבי בתמיהה: "ברסלב? איזו חסידות זו והרי אין להם רבי?"

כאשר ניגשו גדולי ישראל לאדמו"ר הזקן בהצעה להחרים את רבי נחמן ושיטתו, הגיב: "בעקבתא דמשיחא ידבקו אליו נשמות נמוכות ואינני רוצה לאבד אותם"^{[דרוש מקור]}.

אדמו"ר הזקן אף נפגש עם רבי נחמן, וכשאדמו"ר הזקן עבר דרך עירו יצא לקראתו רבי נחמן אל מחוץ לעיר והביאו לביתו בכבוד גדול.

אודות התייחסותו של אדמו"ר הצמח צדק לחסידות זו, מסופר, כי בעיירות הקטנות היו תמיד מאבקים בין חסידים למתנגדים על איוש תפקידי הרב והשוחט, ובגלל מיעוט התושבים והיכולת, לא יכלו לממן יותר מאדם אחד בכל משרה. באחד מהפשרות בין שני הצדדים, ויתרו החסידים על תפקיד השוחט והסכימו כפשרה שהוא יהיה לא חסיד ולא מתנגד, אלא ברסלב. כששמע זאת אדמו"ר הצמח צדק, הוא הגיב: "ברסלב?! ליצנות!". .

התייחסויות הרבי

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15967&hilite=2c668843-ef57-43f2-8499-b4d0118573ba&st=%d7%9e%d7%94%d7%a8%22%d7%9f חלק ו' עמ' 283] ובשיחות קודש תשל"ו ח"ב.}}.