רבי יהודה הנשיא: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חזותיקוד ויקי
שורה 33: שורה 33:
{{ציטוט=מרכאות=כן|תוכן=רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם}}
{{ציטוט=מרכאות=כן|תוכן=רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם}}


וצריך להבין: א) מהי השאלה (ע"פ תורה) ״איזו היא דרך ישרה״ — הרי מובן בפשטוח ש״דרך ישרה״ היא כמו שכתוב בתורה (ובפרט במשנה — ועד בשולחן ערוך), ומקרא מלא דבר הכתוב ״כי ישרים דרכי !?ה׳״, ״פקודי ה׳ ישרים גו'". ב) וביותר תמוה: הלשון במשנה הוא .״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״ 5 ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר (״שיבור״ מלשון ״שיברור״ ויחליט בשכל בשכלו מהי ה״דרך ישרה״?! הרי לזה ניתנה התורה! ג) עד״ז אינו מובן המענה על השאלה ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״) — ״כל שהיא תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם״, ״שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו״: איך זה שייך שההחלטה ״אמו היא דרך ישרה״ תהי׳ תלוי׳ מה שהאדם מרגיש שהיא ״תפארת״ ו״נוח״(לו ולאחרים)?! ובפרט שהלשון (המדוייק) במשנה הוא ״כל שהיא תפארת לעושי׳״, היינו, כל דבר ש״נוח לו כר״ — זוהי ״דרך ישרה״!


ב. לכאורה היה אפשר לומר, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן מסכת אבות ד״האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים כו׳ מילי דאבות״ שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, ״שיבור לו האדם״, ועל זה באה ה״עצה טובה״ שהדרך הישרה שיבחר תהי׳ ״כל שהיא תפארת לעושי׳ כו׳״, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל׳ דעות" ובשמונה פרקים להרמב״ם, ש״הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", ״המעלות הממוצעות״, שזהו ״תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל״דרך ישרה״ בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו״יצר לב האדם רע מנעוריו״, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה״דרך ישרה״?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו׳ לא ״יתעה״ (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהי׳ לו מורה דרך המראה לו ה״דרך ישרה״ היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר ״שיבור לו האדם״ — ״האדם״, לאו דוקא צדיק או עכ׳׳פ אדם כשר, אלא ״האדם״ סתם, הכולל בפשטות כל אדם?
וצריך להבין: א) מהי השאלה (ע"פ תורה) “איזו היא דרך ישרה” — הרי מובן בפשטוח ש”דרך ישרה” היא כמו שכתוב בתורה (ובפרט במשנה — ועד בשולחן ערוך), ומקרא מלא דבר הכתוב “כי ישרים דרכי !?ה’”, “פקודי ה’ ישרים גו'". ב) וביותר תמוה: הלשון במשנה הוא .”איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” 5 ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר (“שיבור” מלשון “שיברור” ויחליט בשכל בשכלו מהי ה”דרך ישרה”?! הרי לזה ניתנה התורה! ג) על דרך זה אינו מובן המענה על השאלה “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”) — “כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”, “שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו”: איך זה שייך שההחלטה “אמו היא דרך ישרה” תהי’ תלוי’ מה שהאדם מרגיש שהיא “תפארת” ו”נוח”(לו ולאחרים)?! ובפרט שהלשון (המדוייק) במשנה הוא “כל שהיא תפארת לעושיה”, היינו, כל דבר ש”נוח לו כו’” — זוהי “דרך ישרה”!


ג. ויש לומר הביאור בזה: אף שעיקר היסוד דכל התורה ומצוותיה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות — מ״מ מצינו שלפני מתן תורה אמרו בנ״י ״נעשה ונשמע״, לאחרי שאמרו ״נעשה״ — לא רק ״נעשה״ כל מה שהקב"ה יצווה (קבלת עול), אלא גם ״נשמע״ .מלשון הבנה ולכאורה אינו מובן: קיום המצוות צריך להיות(לא מצד חיוב השכל, אלא) מצד ציווי הקב״ה — ומדוע הוסיפו ״ונשמע״ (מלשון הבנה)?
ב. לכאורה היה אפשר לומר, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן מסכת אבות ד”האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים כו’ מילי דאבות” שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, “שיבור לו האדם”, ועל זה באה ה”עצה טובה” שהדרך הישרה שיבחר תהי’ “כל שהיא תפארת לעושיה כו’”, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל’ דעות" ובשמונה פרקים להרמב”ם, ש”הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", “המעלות הממוצעות”, שזהו “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל”דרך ישרה” בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו”, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה”דרך ישרה”?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו’ לא “יתעה” (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה”דרך ישרה” היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר “שיבור לו האדם” — “האדם”, לאו דוקא צדיק או עכ’’פ אדם כשר, אלא “האדם” סתם, הכולל בפשטות כל אדם?
ובפרט שההוספה ״ונשמע״ לכאורה גורעת ומקטינה את העול ד׳׳נעשה״ (קיום ציווי הקב״ה מצד קבלת עול)? הגם שבאמרם ״נעשה״ לפני ״נשמע״, ״הקדימו נעשה לנשמע״ הדגישו שהעיקר הוא ה״נעשה״ — אעפ״כ, ישנה גם הבנה, ויתירה מזה: יש צורך להבהיר שנעשה קודם. ולמה שינו והוסיפו גם ״נשמע״? ואף שיש חיוב על כאו״א ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם ״כפי כחו״ 25 , ״כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע״ 26 , מ״מ הרי זה גופא מה שלומד תורה בהבנה והשגה ה״ז מצד ציווי הקב״ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב״ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב״נעשה״(קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב״ה). אבל כאשר לאחרי אמרם ״נעשה״ הוסיפו ״ונשמע״ — מוכח, שה״נשמע״ הוא (גם) ענין בפני עצמו.


ד. והביאור בזה: שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד״נעשה״ (קבלת עול) יבין האדם וירגיש (״נשמע״) בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו׳ של תורה ומצוות. ויתירה מזה — (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה׳ (הכוללת כל המצוות) — שצריך להיות ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״, ״בכל לבבך — בשני יצריך״ ולכן אמרו בנ״י ״נעשה ונשמע״, שקיומם תומ״צ יהי׳ לאחרי ההתחלה ד״נעשה״ (בלי קשר לשכל כוי) גם ״ונשמע״, שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתומ״צ. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתומ״צ) הוא שלב שני בעבודת ה׳. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ״י ״כל הדברים אשר דיבר ה׳ נעשה״, שיקיימו ציוויי הקכ״ה כעשי׳ בלבד 31 , בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״, שקיום התומ״צ הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתומ״צ.
ג. ויש לומר הביאור בזה: אף שעיקר היסוד דכל התורה ומצוותיה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות — מכל מקום מצינו שלפני מתן תורה אמרו בנ”י “נעשה ונשמע”, לאחרי שאמרו “נעשה” — לא רק “נעשה” כל מה שהקב"ה יצווה (קבלת עול), אלא גם “נשמע” .מלשון הבנה ולכאורה אינו מובן: קיום המצוות צריך להיות(לא מצד חיוב השכל, אלא) מצד ציווי הקב”ה — ומדוע הוסיפו “ונשמע” (מלשון הבנה)?
ובפרט שההוספה “ונשמע” לכאורה גורעת ומקטינה את העול ד’’נעשה” (קיום ציווי הקב”ה מצד קבלת עול)? הגם שבאמרם “נעשה” לפני “נשמע”, “הקדימו נעשה לנשמע” הדגישו שהעיקר הוא ה”נעשה” — אעפ”כ, ישנה גם הבנה, ויתירה מזה: יש צורך להבהיר שנעשה קודם. ולמה שינו והוסיפו גם “נשמע”? ואף שיש חיוב על כאו”א ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם “כפי כחו” 25 , “כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע” 26 , מכל מקום הרי זה גופא מה שלומד תורה בהבנה והשגה הרי זה מצד ציווי הקב”ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב”ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב”נעשה”(קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב”ה). אבל כאשר לאחרי אמרם “נעשה” הוסיפו “ונשמע” — מוכח, שה”נשמע” הוא (גם) ענין בפני עצמו.


ה. עפ״ז יובן מה שהמשנה אומרת ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה״דרך ישרה״, ״פקודי ה׳ ישרים גו׳״] יהי׳ באופן ״שיבור לו האדם״, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה״דרך ישרה שיבור לו האדם״ היא
ד. והביאור בזה: שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד”נעשה” (קבלת עול) יבין האדם וירגיש (“נשמע”) בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו’ של תורה ומצוות. ויתירה מזה — (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה’ (הכוללת כל המצוות) — שצריך להיות “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, “בכל לבבך — בשני יצריך” ולכן אמרו בנ”י “נעשה ונשמע”, שקיומם תורה ומצוות יהיה לאחרי ההתחלה ד”נעשה” (בלי קשר לשכל כוי) גם “ונשמע”, שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתורה ומצוות. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתורה ומצוות) הוא שלב שני בעבודת ה’. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ”י “כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה”, שיקיימו ציוויי הקכ”ה כעשי’ בלבד 31 , בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”, שקיום התורה ומצוות הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתורה ומצוות.
״כל שהיא תפארת לעושי׳״, שקיום התומ״צ יהי׳ באופן שלראה איך שתומ״צ הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — ״תפארת לעושי׳״. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם ״ותפארת לו מן האדם״ — שהרגש והחיות שיש לו בתומ״צ הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתומ״צ. ו. ויש להוסיף, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא ״משה קבל תורה מסיני ומסרה כר״ — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני (מהקב״ה) 52 — בדוגמת ״ויען כל העם״ בפעם הראשונה ״כל הדברים אשר דבר ה׳ נעשה״, לקיים ולעשות ציוויי הקב״ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת הי, ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) ״שיבור לו האדם״, שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בנ״י בפעם השניה ״כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע״. ז. ויש לבאר הלשון ״אתו היא דרך ישרה שיבור לו האדם״ בעומק יותר, שב״יבור לו האדם״ גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים וה״דרך ישרה״ היא ״כל שהיא תפארת כר״. והענין בזה: בכדי לנצח את הנפש הבהמית והיצר שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב״ה ר״ל, ולפעול שתומ״צ יהיו באופן ״שיבור לו האדם״ — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה 34 עם היצה״ר, ועם החושך שהיצה״ר רוצה להביא, עי״ז שמתעסק בתעניות וסיגופים וכיו״ב, שמענה את הגוף והנה״ב, עד שמחליש את הרצון והתאוה שלהם לתענוגי עולם הזה, ועד
 
ששובר אותם. וזה מביא סו״ס לשינוי וזיכוך בגוף ונה״ב, שגם מצד הנה״ב יהי׳ ״שיבור לו האדם״ — באופן אמיתי, שירצה לקיים תומ״צ. הדרך הזו היא גם דרך ע״פ תורה, שתביא סו״ס לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו ״דרך ישרה״ מצד ״אשר עשה האלקים את האדם ישר״ 36 — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן(בית
ה. עפ”ז יובן מה שהמשנה אומרת “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה”דרך ישרה”, “פקודי ה’ ישרים גו’”] יהיה באופן “שיבור לו האדם”, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה”דרך ישרה שיבור לו האדם” היא
המקדש), ובלשון הרמב׳׳ם" — שימי התעניות (״שכל ישראל מתענים בהם״) הם ״מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כר״ על החטאים שגרמו לחורבן, ועד״ז בנוגע לתענית פרטי, ה״ז ״בזמן שתבוא צרה״ ר״ל הבאה ״בגלל מעשיהם הרעים כר״ 3 8 , שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה [ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו ב(תכלית ה)שלימות — ״כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון  ושמחה. [כו'״ וכידוע שע"פ עבודה הרגילה ההנהגה ״שלא יאכל בשר ולא ישתה יין
“כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שלראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות. ו. ויש להוסיף, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא “משה קבל תורה מסיני ומסרה כו’” — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני (מהקב”ה) 52 — בדוגמת “ויען כל העם” בפעם הראשונה “כל הדברים אשר דבר ה’ נעשה”, לקיים ולעשות ציוויי הקב”ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת הי, ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) “שיבור לו האדם”, שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בנ”י בפעם השניה “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”. ז. ויש לבאר הלשון “אתו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” בעומק יותר, שב”יבור לו האדם” גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים וה”דרך ישרה” היא “כל שהיא תפארת כו’”. והענין בזה: בכדי לנצח את הנפש הבהמית והיצר שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב”ה ר”ל, ולפעול שתורה ומצוות יהיו באופן “שיבור לו האדם” — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה 34 עם היצה”ר, ועם החושך שהיצה”ר רוצה להביא, עי”ז שמתעסק בתעניות וסיגופים וכיו”ב, שמענה את הגוף והנפש הבהמית, עד שמחליש את הרצון והתאוה שלהם לתענוגי עולם הזה, ועד
ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'״ היא כפס״ד הרמב״ם, ״דרך רעה ואסור לילך בה״ וה״הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים 43 ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כר, לא דייך מה שאסרה תורה כו'״. והדרך השני׳, ה״דרך ישרה״ היא —
ששובר אותם. וזה מביא סוף סוף לשינוי וזיכוך בגוף ונפש הבהמית, שגם מצד הנפש הבהמית יהיה “שיבור לו האדם” — באופן אמיתי, שירצה לקיים תורה ומצוות. הדרך הזו היא גם דרך ע”פ תורה, שתביא סוף סוף לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו “דרך ישרה” מצד “אשר עשה האלקים את האדם ישר” 36 — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן(בית
שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתומ״צ, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונה״ב, אלא שמסביר להם את הטוב כו׳ שבתומ״צ לעצמם (״תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם״), ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתומ״צ, אכילה ושתי׳ לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא ״נדחה״ החושך והרע דנה״ב, ועד שנתברר. וזוהי ה״דרך ישרה״ — כמודגש במיוחד ע״פ שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב״ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבד תעניות 44 , אלא דוקא ״עזוב תעזוב עמו״, וחסידות חב״ד מסבירה היוקר וההכרח דתומ״צ באופן ד״יתפרנסון מיני׳״, עד שגם הנפש הבהית יוכל להבין.
המקדש), ובלשון הרמב’’ם" — שימי התעניות (“שכל ישראל מתענים בהם”) הם “מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו’” על החטאים שגרמו לחורבן, ועל דרך זה בנוגע לתענית פרטי, הרי זה “בזמן שתבוא צרה” ר”ל הבאה “בגלל מעשיהם הרעים כו’” 3 8 , שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה [ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו ב(תכלית ה)שלימות — “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון  ושמחה. [כו'“ וכידוע שע"פ עבודה הרגילה ההנהגה “שלא יאכל בשר ולא ישתה יין
ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'“ היא כפס”ד הרמב”ם, “דרך רעה ואסור לילך בה” וה”הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים 43 ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כר, לא דייך מה שאסרה תורה כו'“. והדרך השני’, ה”דרך ישרה” היא —
שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתורה ומצוות, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונפש הבהמית, אלא שמסביר להם את הטוב כו’ שבתורה ומצוות לעצמם (“תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”), ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתורה ומצוות, אכילה ושתי’ לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא “נדחה” החושך והרע דנפש הבהמית, ועד שנתברר. וזוהי ה”דרך ישרה” — כמודגש במיוחד ע”פ שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב”ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבד תעניות 44 , אלא דוקא “עזוב תעזוב עמו”, וחסידות חב”ד מסבירה היוקר וההכרח דתורה ומצוות באופן ד”יתפרנסון מיני’”, עד שגם הנפש הבהית יוכל להבין.
ולכן, אומרת תורת
ולכן, אומרת תורת


גרסה מ־08:38, 23 בנובמבר 2010

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
שיחה
ציונו של התנא רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא (נפטר ט"ו בכסלו ג' תקפ"ח) היה מהתנאים האחרונים, נצר למשפחת הנשיאים שהיו מצאצאיו של בנות דוד המלך, ונחשב לפי דברי הגמרא[1] כמלך המשיח שבדורו. הוא סידר את כל המשניות המובחרות של כל התנאים שהיו לפניו, והכריע את ההלכה הפסוקה.

רבי יהודה הנשיא נולד לאביו רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל.

חיבור המשנה על ידו

רבינו הקדוש הוא אשר סיכם ואסף את שיטות התנאים שלפניו, וסיכמם לחיבור המשניות. יש מחלוקת אם הוא גם כתב את המשנה, או רק סידר אותה בעל פה. דעת רש"י[2] וכן דעת כמה מרבותינו ז"ל שאפילו בימי האמורא אביי "לא הי' דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת, חוץ ממגילת תענית", וממילא ברור כי הוא גם זה אשר כתב את המשניות, ושיטת הרמב"ם היא [3] אשר "רבינו הקדוש חיבר מהכל ספר המשנה כו' ונגלה בכל ישראל וכתבוה כולו".

כאשר שאלו את הרבי[4] בנוגע למחלוקת זו בין הראשונים, השיב: מובן שאין להכניס ראש בין הרים הגדולים, אלא שלכאורה היה מקום לומר שהרמב"ם שראה כתבי הגאונים דעתו נמצאת באגרת דרבנו שרירא גאון, ולכן כתב את אשר כתב, ואולי לא ראה רש"י אגרת זו (שהרי נמצא בריחוק מקום מבבל וכו' משא"כ הרמב"ם) ולכן כתב כנ"ל, ויתכן שאילו היתה האגרת באה לידו גם הוא היה מודה לדברי הרמב"ם.

אבל - סיים הרבי, הרי יש כמה מאחרוני הראשונים שדעתם כדעת רש"י בזה והביאו ראיות על זה, ולכן אין לתרץ כך.

לא נהנה מהעולם

כאשר נפטר, הוא הרים את עשר אצבעותיו לשמים ואמר: גלוי וידוע לפניך, שלא נהניתי מהעולם אפילו באצבע קטנה.

מסביר אדמו"ר הזקן, כי הסיבה לכך שהגוף זקוק לחיבוט הקבר, הוא כדי לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין, ורק מי שלא נהנה מעוה"ז כל ימיו כרבינו הקדוש, לא זקוק לחיבוט הקבר[5]

מופרש מהעולם

אודות מעלתו של רבי מצינו ש"לא הכניס ידו תחת אבנטו"[6].

מסביר הרבי, היינו, שאצלו לא היה חילוק בין ענינים נעלים ששייכים לשמים לענינים תחתונים ששייכים לארץ אלא, גם הענינים הגשמיים (מפלגך לתתאי) היו לשמים, ועד כדי כך, שאף על פי ש"לא פסק מעל שולחנו לא חזרת כו' לא בימות החמה ולא בימות הגשמים"[7], בכל זאת, "בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר לא נהניתי מעולם הזה אפילו באצבע קטנה"[8].

משיח

יש אומרים כי על פי ההלכה אין משיח צריך להיות מיוחס בן אחר בן לדוד המלך ונצר למשפחת המלוכה בדיני ירושה, אלא העיקר הוא שיהיה מזרע דוד. הראיה לזה היא, מרבי יהודה הנשיא שנאמר עליו[9] בחייו כי ראוי הוא למלוך על כס מלך המשיח ולגאול את עם ישראל, וכלשון הגמרא "אי מן חייא כגון רבי יהודה הנשיא". ופירש רש"י "אם משיח מאותן שחיים עכשיו, וודאי היינו רבינו הקדוש דסובל תחלואים, וחסיד גמור הוה כדאמרינן בבבא מציעא. ואם היה מאותן שמתו כבר היה דניאל איש חמודות שנדון ביסורים בגוב אריות וחסיד גמור היה. והאי כגון לאו דווקא." עכ"ל רש"י. כלומר: האי "כגון" אינו "דווקא" כגון - דוגמא, אלא וודאי היינו רבי הקדוש. והוא לא היה בן אחר בן.

והמעתיק את פירוש הרמב"ם למשנה כתב[10] בזה״ל: וזה החיבור הגדול הנקרא שישה סדרי משנה חיברו רבינו הקדוש אשר שמו המיוחד לו רבי יהודה הנשיא שהוא מבית דוד לא מזרע שלמה כדאיתא בכתובות[11] רבי אתיא משפטיה - בן דוד - בן אביטל - אשת דוד. ע"כ. ומכאן נראה לכאורה, שהמלך המשיח אינו צריך להיות מזרעו של שלמה המלך, שאם כן, איך היה יכול להיות רבי יהודה הנשיא משיח, הרי לא היה מזרע שלמה.

ואכן שאלה זו נידונת באחרונים[12], שדנים איך יוכל להיות רבי הקדוש מלך אם לא היה מזרע שלמה. על עצם הנשיאות לא קשה, שהרי כתב הירושלמי[13] ומובא בתוס'[14] דכל מה שרבינו הקדוש אתי מבית דוד הוא מצד האם, אבל מצד האב אתי מבנימין, אלא שראש גולה הם מזכרים, ונשיאים הם אף מנקבות. הקושיא היא רק על המלוכה, שהרי הבחירה וההבטחה ניתנה רק לשבט יהודה כדכתיב לא יסור שבט מיהודה וכו' עד כי יבא שלה, וכמבואר ברמב״ם[15] דמלך משאר שבטים לא תתקיים מלכותו, וכנאמר לירבעם על ידי אחיה השילוני אך לא כל הימים.

אמרותיו

תבנית:ציטוט=מרכאות=כן


וצריך להבין: א) מהי השאלה (ע"פ תורה) “איזו היא דרך ישרה” — הרי מובן בפשטוח ש”דרך ישרה” היא כמו שכתוב בתורה (ובפרט במשנה — ועד בשולחן ערוך), ומקרא מלא דבר הכתוב “כי ישרים דרכי !?ה’”, “פקודי ה’ ישרים גו'". ב) וביותר תמוה: הלשון במשנה הוא .”איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” 5 ולכאורה: היתכן שמוסרים אל האדם שהוא לבד יברר (“שיבור” מלשון “שיברור” ויחליט בשכל בשכלו מהי ה”דרך ישרה”?! הרי לזה ניתנה התורה! ג) על דרך זה אינו מובן המענה על השאלה “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”) — “כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”, “שיהא נוח לו ויהיו נוחין בני אדם ממנו”: איך זה שייך שההחלטה “אמו היא דרך ישרה” תהי’ תלוי’ מה שהאדם מרגיש שהיא “תפארת” ו”נוח”(לו ולאחרים)?! ובפרט שהלשון (המדוייק) במשנה הוא “כל שהיא תפארת לעושיה”, היינו, כל דבר ש”נוח לו כו’” — זוהי “דרך ישרה”!

ב. לכאורה היה אפשר לומר, שבמשנה לא מדובר אודות דברים שנצטווינו עליהם בתורה, אלא אודות דברי הרשות, ובתוכן מסכת אבות ד”האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים כו’ מילי דאבות” שזה נתנה תורה לרשותו ובחירתו של האדם, “שיבור לו האדם”, ועל זה באה ה”עצה טובה” שהדרך הישרה שיבחר תהי’ “כל שהיא תפארת לעושיה כו’”, כמבואר במפרשי המשנה, ובארוכה — בהל’ דעות" ובשמונה פרקים להרמב”ם, ש”הדרך ישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם זה וכו'", “המעלות הממוצעות”, שזהו “תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. אבל עדיין צריך ביאור: מדוע נותנים הבירור וההחלטה בנוגע ל”דרך ישרה” בדברי הרשות לרגש ודעת האדם? ויתירה מזה: איך יכולים לסמוך על האדם שהוא קרוב אצל עצמו, ו”יצר לב האדם רע מנעוריו”, ופשוט שלא בכל פעם הוא ראוי לדעת מהי ה”דרך ישרה”?! בכדי שהאדם הקרוב אצל עצמו וכו’ לא “יתעה” (ועד לפעמים — כדרך שאינה מתאימה או אפילו הפכית מהתורה), ויהיה לו מורה דרך המראה לו ה”דרך ישרה” היכן ללכת, ניתנה לו (התורה (תורה מלשון הוראה איך אפשר לומר “שיבור לו האדם” — “האדם”, לאו דוקא צדיק או עכ’’פ אדם כשר, אלא “האדם” סתם, הכולל בפשטות כל אדם?

ג. ויש לומר הביאור בזה: אף שעיקר היסוד דכל התורה ומצוותיה הוא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול המצוות — מכל מקום מצינו שלפני מתן תורה אמרו בנ”י “נעשה ונשמע”, לאחרי שאמרו “נעשה” — לא רק “נעשה” כל מה שהקב"ה יצווה (קבלת עול), אלא גם “נשמע” .מלשון הבנה ולכאורה אינו מובן: קיום המצוות צריך להיות(לא מצד חיוב השכל, אלא) מצד ציווי הקב”ה — ומדוע הוסיפו “ונשמע” (מלשון הבנה)? ובפרט שההוספה “ונשמע” לכאורה גורעת ומקטינה את העול ד’’נעשה” (קיום ציווי הקב”ה מצד קבלת עול)? הגם שבאמרם “נעשה” לפני “נשמע”, “הקדימו נעשה לנשמע” הדגישו שהעיקר הוא ה”נעשה” — אעפ”כ, ישנה גם הבנה, ויתירה מזה: יש צורך להבהיר שנעשה קודם. ולמה שינו והוסיפו גם “נשמע”? ואף שיש חיוב על כאו”א ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם “כפי כחו” 25 , “כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע” 26 , מכל מקום הרי זה גופא מה שלומד תורה בהבנה והשגה הרי זה מצד ציווי הקב”ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב”ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב”נעשה”(קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב”ה). אבל כאשר לאחרי אמרם “נעשה” הוסיפו “ונשמע” — מוכח, שה”נשמע” הוא (גם) ענין בפני עצמו.

ד. והביאור בזה: שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד”נעשה” (קבלת עול) יבין האדם וירגיש (“נשמע”) בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו’ של תורה ומצוות. ויתירה מזה — (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה’ (הכוללת כל המצוות) — שצריך להיות “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, “בכל לבבך — בשני יצריך” ולכן אמרו בנ”י “נעשה ונשמע”, שקיומם תורה ומצוות יהיה לאחרי ההתחלה ד”נעשה” (בלי קשר לשכל כוי) גם “ונשמע”, שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתורה ומצוות. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתורה ומצוות) הוא שלב שני בעבודת ה’. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ”י “כל הדברים אשר דיבר ה’ נעשה”, שיקיימו ציוויי הקכ”ה כעשי’ בלבד 31 , בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”, שקיום התורה ומצוות הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתורה ומצוות.

ה. עפ”ז יובן מה שהמשנה אומרת “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם”: שלימות העבודה היא, שקיום המצוות [ה”דרך ישרה”, “פקודי ה’ ישרים גו’”] יהיה באופן “שיבור לו האדם”, שיקיימם לא רק בדרך קבלת עול, אלא גם שהאדם בשכלו יבין (ויבחר) כי זוהי הדרך הישרה. וה”דרך ישרה שיבור לו האדם” היא “כל שהיא תפארת לעושיה”, שקיום התורה ומצוות יהיה באופן שלראה איך שתורה ומצוות הם תפארת ויופי המפארים ומייפים את האדם המקיימם — “תפארת לעושיה”. וזה עדיין לא מספיק, אלא צריך להיות גם “ותפארת לו מן האדם” — שהרגש והחיות שיש לו בתורה ומצוות הוא עד כדי כך, עד שגם אנשים שמסביבו רואים על ידו היופי שבתורה ומצוות. ו. ויש להוסיף, שזהו גם מהרמזים וטעמים שמשנה זו היא התחלת פרק שני דפרקי אבות: ההתחלה דפרק ראשון היא “משה קבל תורה מסיני ומסרה כו’” — ההדגשה שקיום ההוראות צריך להיות מצד זה שמשה קבלם מסיני (מהקב”ה) 52 — בדוגמת “ויען כל העם” בפעם הראשונה “כל הדברים אשר דבר ה’ נעשה”, לקיים ולעשות ציוויי הקב”ה; ואחר כך באים לפרק שני, השלב השני בעבודת הי, ולכן ההתחלה בפרק זה היא — ההדגשה שצריך להיות(גם) “שיבור לו האדם”, שהאדם בוחר בשכלו" — בדוגמת מענה בנ”י בפעם השניה “כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע”. ז. ויש לבאר הלשון “אתו היא דרך ישרה שיבור לו האדם” בעומק יותר, שב”יבור לו האדם” גופא ישנם כמה ובכללות — שני דרכים וה”דרך ישרה” היא “כל שהיא תפארת כו’”. והענין בזה: בכדי לנצח את הנפש הבהמית והיצר שיכול לרצות שיהודי יעבור על רצונו של הקב”ה ר”ל, ולפעול שתורה ומצוות יהיו באופן “שיבור לו האדם” — ישנם בכללות שתי דרכים: הדרך הראשונה היא, שהוא נכנס במלחמה 34 עם היצה”ר, ועם החושך שהיצה”ר רוצה להביא, עי”ז שמתעסק בתעניות וסיגופים וכיו”ב, שמענה את הגוף והנפש הבהמית, עד שמחליש את הרצון והתאוה שלהם לתענוגי עולם הזה, ועד ששובר אותם. וזה מביא סוף סוף לשינוי וזיכוך בגוף ונפש הבהמית, שגם מצד הנפש הבהמית יהיה “שיבור לו האדם” — באופן אמיתי, שירצה לקיים תורה ומצוות. הדרך הזו היא גם דרך ע”פ תורה, שתביא סוף סוף לזיכוך הגוף ונפש הבהמית, אבל אין זו “דרך ישרה” מצד “אשר עשה האלקים את האדם ישר” 36 — כי דרך זו קשורה ובאה כתוצאה מן החורבן(בית המקדש), ובלשון הרמב’’ם" — שימי התעניות (“שכל ישראל מתענים בהם”) הם “מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כו’” על החטאים שגרמו לחורבן, ועל דרך זה בנוגע לתענית פרטי, הרי זה “בזמן שתבוא צרה” ר”ל הבאה “בגלל מעשיהם הרעים כו’” 3 8 , שזה מביא לתשובה ולתיקון החטא, אבל לא בדרך ישרה [ולכן התכלית לעתיד לבוא, כאשר הענינים יהיו ב(תכלית ה)שלימות — “כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה. [כו'“ וכידוע שע"פ עבודה הרגילה ההנהגה “שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה כו'“ היא כפס”ד הרמב”ם, “דרך רעה ואסור לילך בה” וה”הולך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים 43 ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד כר, לא דייך מה שאסרה תורה כו'“. והדרך השני’, ה”דרך ישרה” היא — שיהודי מתעסק בהוספת אור וטוב וקדושה דתורה ומצוות, ואינו עוסק רק בשבירת הגוף ונפש הבהמית, אלא שמסביר להם את הטוב כו’ שבתורה ומצוות לעצמם (“תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”), ועד שהם מצד עצמם ירגישו ויבינו, ומנצל אותם גופא להוספה בתורה ומצוות, אכילה ושתי’ לשם שמים וכו'. ואזי בדרך ממילא “נדחה” החושך והרע דנפש הבהמית, ועד שנתברר. וזוהי ה”דרך ישרה” — כמודגש במיוחד ע”פ שיטת החסידות, ובפרט חסידות חב”ד - שבדורות אלו אין הדרך דלעשות ריבד תעניות 44 , אלא דוקא “עזוב תעזוב עמו”, וחסידות חב”ד מסבירה היוקר וההכרח דתורה ומצוות באופן ד”יתפרנסון מיני’”, עד שגם הנפש הבהית יוכל להבין. ולכן, אומרת תורת

משפחתו

  • בנו רבי שמעון בר רבי על פי צוואתו של רבי המשיך דרכו כ"חכם".
  • בנו רבן גמליאל בר רבי על פי צוואתו של רבי המשיך דרכו כנשיא[16]. בגמרא מוסבר, כי למרות שלא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת שמים הוא היה ממלא מקום אבותיו.
  • בנו רבי חייא בר רבי[17]
  • רבי אושעיא בר רבי מוזכר בגמרא[18], אם כי יש אומרים שזו היא ט"ס והכוונה לרבי אושעיא בריבי[19].

תלמידיו

תלמידיו היו בין השאר:רבי אליעזר ברבי יוסי, רבי חייא, רבי ינאי, רבי אושעיא, רבי אפס, רבי יהושע בן לוי, רבי חנינא בר חמא, לוי, בר קפרא, רב

הערות שוליים

  1. ↑ סנהדרין צח, ב.
  2. ↑ עירובין סב, ב.
  3. ↑ בהקדמתו לספר היד החזקה.
  4. ↑ אגרות קודש כרך כה, ט' תל.
  5. ↑ אדמו"ר הזקן, ליקוטי אמרים.
  6. ↑ שם קיח, ב.
  7. ↑ מסכת עבודה זרה יא, א.
  8. ↑ כתובות קד, א.
  9. ↑ סנהדרין צח ב.
  10. ↑ בהקדמתו לפירוש הרמב״ם לסדר נשים/
  11. ↑ ס״ב:
  12. ↑ רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, דברי תורה חלק ד' אות ו'.
  13. ↑ בכתובות פי״ב ה״ג וכלאים פ״ט ה״ג.
  14. ↑ סנהדרין ה. ד״ה דהכא שבט והתם מחוקק
  15. ↑ הלכות מלכים פ"א ה"ט.
  16. ↑ כתובות קג, ע"ב.
  17. ↑ יבמות מ"ו ע"ב.
  18. ↑ שם.
  19. ↑ גליון הש"ס שם, וכן הוא גירסת הרי"ף.
אוחזר מתוך "https://chabadpedia.co.il/index.php?title=רבי_יהודה_הנשיא&oldid=91577"