שעת צלותא שעת קרבא

שעת התפילה היא שעת המלחמה עם היצר. בזוהר נקראת שעה זו שעת צלותא שעת קרבא.

העבודה שבשעת התפילה, הוא ענין עמל ויגיעה לאכפייא לסטרא אחרא, ולאהפכא חשוכא כו' ע"י התפלה והמצות כנ"ל.

העבודה שבששת ימי המעשה

עבודה זו היא דווקא בששת ימי המעשה, כמ"ש ששת ימים תעבוד, דהיינו כעין המלאכות הגשמיים, החורש והזורע והקוצר כו', כך הוא בעבודת ה' בתפלה בכל ששת ימי המעשה, שאז צריך להיות בחינת עבודה זו, ביגיעת הנפש ויגיעת בשר, להתבונן בגדולת ה', ולהוליד אהבה ויראה לה', ולהוציא מלבו הרצונות זרות של נפש הבהמית עד שיהיה לו רק רצון אחד לאביו שבשמים, שכל זה הוא על ידי מלחמה גדולה עם היצר, וכמובא בזוהר: שעת צלותא שעת קרבא.

ענינה של מלחמה זו, היא על הנאמר בספרי, סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש כו', וכך אם לא פעל להפך מדותיו הרעות ולהמשיך גילוי אלקות בקרבו על ידי התפלה, איך יוכל להמשיך גילוי אלקות בעולם, על כן צריך תחלה לכבוש גופו ונפשו הבהמית על ידי התפלה, וכמאמר חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שורה בתוך מיעיו שנאמר בקרבך קדוש, ולכן צריך עמל ויגיעות נפש כדי שיוכל להיות גילוי אלקות בנפש, ואחר כך ימשיך גילוי אלקות בעולם.

הטעם לאיסור האכילה קודם התפילה

מזה הטעם אסור לאכול קודם התפלה שאז עדיין הנשמה באפו, ואיך יוכל לברר המאכל ולהעלותו עד אחר התפלה שאז מתפשטת הנשמה בכל הגוף, ועל ידי כך יוכל אחר כך להעלות המאכל ולברר הטוב מן הרע.

רק לאחר התפילה ינצח במלחמה זו של עבודת האכילה, שהיא גם כן נקראת מלחמה, כמ"ש בזהר על פום חרבא ייכל נהמא, והיינו להלחם עם היצר שלא יהיה האכילה בתאוה רק לשם שמים, ועל ידי זה מברר הטוב מן הרע.

העבודה בשבת קודש

אך עבודה זו היא דוקא בששת ימי המעשה.

אבל בשבת הוא בחינת "בשנותו את טעמו ויגרשהו וילך", דאתהפכא חשוכא לנהורא, עד שהוא בחי' מנוחה ואין נמצא בו עמל כלל, כמ"ש כי בו שבת.

מקורות

לקוטי תורה