מסכת ביצה: הבדלים בין גרסאות בדף

בסיום המסכת שנינו: אין משקין ושוחטין את המדבריות, כלומר למרות שמותר לשחוט, אין לשחוט את הבמהמות המדבריותאבל משקין ושוחטין את הביתות. בגמרא שואלת מה אריכות הלשון "משקין ושוחטיו", ומתרץ שהחידוש הוא שעל אדם להשקות את הבהמה לפני השחיטה. יש בכך שני טעמים: א. שתהא נוחה להפשיטה, ולא יהא העור נדבק בבשר. ב. כדי שאם תהא סירכה על הריאה, תשמט הסירכה, וכך לא יהיו צריכים להטריף את הבהמה.

 

 

לכאורה יש להקשות, הרי איסור תחומין נאמר בשבת "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ומנין שהוא קיים אף ביו"ט. ומסביר החתם סופר, שמכיון שפסוק זה נאמר לגבי המן, שלא ירד גם ביום טוב, מההכרת ש"ביום השביעי" הוא לאו דווקא.

 

אם כי תירוץ זה הוא דווקא לפי הדיעה שהמן לא ירד גם ביום טוב, אך קיימת גם דיעה אחרת{{הערת שוליים|ביצה ב, ב. תוד"ה והיה.}}, ולפי זה מההכרח לומר שאיסור תחומין ביו"ט הוא בכלל מלאכה. כן משמע גם מדברי המהרש"א ב[[כתובות]]{{הערת שוליים|ז, א.}}, שהקשה למה לא התירו תחומין לצורך כשם שהתירן שאר מלאכות גמורות. המהרש"א מסיים את קושייתו "ויש ליישב", ועל פי הסברם של מפרשי המרש"א כוונתו היא כי ההיתר של מלאכת אוכל נפש היא רק בגוף האוכל נפש, ולא לקרב עצמו אל האוכל נפש.

 

בזאת מתרץ הרבי קושיא אחרת: למה צריך לכתוב במסכת ביצה שצריך להקשות את הבהמה לפני השחיטה, הלא דין זה כבר כתוב ב[[מסכת תמיד]], "השקו את התמיד בכוס של זהב" וכן ההיפך למה צריך ללמוד במסכת תמיד. ומתרץ, שיש שני חילוקים: הצורך לכתוב גם במסכת תמיד -, כי  בדברי חול יכול לעשות כרצונו גם דברים שאינם מוכרחים, בשונה מקדשים שאסור לעשות עבודות מיותרות, ולכן היה אפש"ל שאין זה בכלל עבודה, ואם כן אסור לעשותו ביו"ט. והצורך לכתוב גם במסכת ביצה הוא מכיון שדווקא בקדשים יש קפידא מיוחדת שכל הבשר יהיה למזבח וכל העור לכהנים משא"כ בחול. ב. במקרה שיש סירכא, שלא יקלקל את בהמה מלהקריבה על המזבח, למרות שלפי האמת לא היתה דבוקה ונמצא מקלקל קדשים ומאבד צורתה לחינם{{הערת שוליים|1=[[תורת מנחם]] [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25046&hilite=40edc2bc-dba6-454d-96e8-afaecc7ced07&st=%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%90&pgnum=281 חלק י"ד].}}.