ט"ו באב: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
ב[[חסידות]] מבואר<REF>ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' שמד ואילך, מאמר ט"ו באב תשל"ה ועוד.</REF> שעיקר ענינו של היום הוא מצד עצמו ולא מצד הענינים שקרו בו, וכל זה שענינים אלו קרו ביום זה, הוא בגלל מעלתו של היום. | ב[[חסידות]] מבואר<REF>ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' שמד ואילך, מאמר ט"ו באב תשל"ה ועוד.</REF> שעיקר ענינו של היום הוא מצד עצמו ולא מצד הענינים שקרו בו, וכל זה שענינים אלו קרו ביום זה, הוא בגלל מעלתו של היום. | ||
ומעלתו של יום זה הוא שביום זה "קיימא סיהרא באשלמותא" (נמצאת הלבנה בשלמותה), והלבנה מבטאת את מלכותו של [[הקב"ה]], שבשעה שמלכותו של [[הקב"ה]] בשלימות הגילוי, גם הלבנה נראית בשלימות, | ומעלתו של יום זה הוא שביום זה "קיימא סיהרא באשלמותא" (נמצאת הלבנה בשלמותה), והלבנה מבטאת את מלכותו של [[הקב"ה]], שבשעה שמלכותו של [[הקב"ה]] בשלימות הגילוי, גם הלבנה נראית בשלימות, וגילוי זה הוא ב[[ישראל]] ולכן מידת ה[[מלכות]] נקראת גם "כנסת ישראל" ("שכונס כל נשמות ישראל"), כי היא מקור נשמות ישראל. | ||
והמעלה שביום ט"ו בחודש זה, על ט"ו שבחודש אחר הוא ששלימות זו של מלכותו של [[הקב"ה]] בחודש זה, באה לאחר החיסרון של [[תשעה באב]], שבתשעה באב היה העלם מלכותו של [[הקב"ה]] עד כדי כך שיכל להיות שריפת בית המקדש ועד שטיטוס חשב ש"הרג את עצמו" ח"ו<REF>[[גיטין]] נו ע"ב.</REF>, שזה היה מצד העלם מלכותו של [[הקב"ה]] ולאחר מכן בט"ו באב נעשה שלימות של מלכותו של [[הקב"ה]] ושלימות שלאחר חיסרון היא שלימות גדולה יותר. | והמעלה שביום ט"ו בחודש זה, על ט"ו שבחודש אחר הוא ששלימות זו של מלכותו של [[הקב"ה]] בחודש זה, באה לאחר החיסרון של [[תשעה באב]], שבתשעה באב היה העלם מלכותו של [[הקב"ה]] עד כדי כך שיכל להיות שריפת [[בית המקדש]] ועד שטיטוס חשב ש"הרג את עצמו" ח"ו<REF>[[גיטין]] נו ע"ב.</REF>, שזה היה מצד העלם מלכותו של [[הקב"ה]] ולאחר מכן בט"ו באב נעשה שלימות של מלכותו של [[הקב"ה]] ושלימות שלאחר חיסרון היא שלימות גדולה יותר. | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]] | [[קטגוריה:הלכה בתורת חב"ד]] | ||
גרסה מ־01:46, 22 ביולי 2010
ט"ו באב הוא יום חג, עליו מובא בגמרא[1]: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".
הסיבות לשמחה
בגמרא[2] מובאים כמה סיבות למה שמחים ביום זה:
א. "יום שהותרו שבטים לבא זה בזה".
ב. "יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל".
ג. "יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל".
ד. "יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה".
ה. "יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה". ("ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת[3]")
בהמשך הגמרא שם[4] מובא כי מיום זה והלאה, "דמוסיף - יוסיף" - מי שמוסיף בלימוד התורה מוסיפים לו על חייו. בשנת תש"נ עורר הרבי לפרסם הוראת חז"ל זו.[5]
ט"ו באב ע"פ חסידות
בחסידות מבואר[6] שעיקר ענינו של היום הוא מצד עצמו ולא מצד הענינים שקרו בו, וכל זה שענינים אלו קרו ביום זה, הוא בגלל מעלתו של היום.
ומעלתו של יום זה הוא שביום זה "קיימא סיהרא באשלמותא" (נמצאת הלבנה בשלמותה), והלבנה מבטאת את מלכותו של הקב"ה, שבשעה שמלכותו של הקב"ה בשלימות הגילוי, גם הלבנה נראית בשלימות, וגילוי זה הוא בישראל ולכן מידת המלכות נקראת גם "כנסת ישראל" ("שכונס כל נשמות ישראל"), כי היא מקור נשמות ישראל.
והמעלה שביום ט"ו בחודש זה, על ט"ו שבחודש אחר הוא ששלימות זו של מלכותו של הקב"ה בחודש זה, באה לאחר החיסרון של תשעה באב, שבתשעה באב היה העלם מלכותו של הקב"ה עד כדי כך שיכל להיות שריפת בית המקדש ועד שטיטוס חשב ש"הרג את עצמו" ח"ו[7], שזה היה מצד העלם מלכותו של הקב"ה ולאחר מכן בט"ו באב נעשה שלימות של מלכותו של הקב"ה ושלימות שלאחר חיסרון היא שלימות גדולה יותר.